שיעור ראשון
למי קראת מלפפון חמוץ?
בימי קדם הייתה אוכלוסיית העולם חקלאית בעיקרה. האדם שגידל מלפפונים הביא לביתו את הכמות הדרושה להזנת משפחתו, וביתר התוצרת סחר תמורת מצרכים אחרים. בחלוף הזמן למדנו לשמר מלפפונים בתוך קופסת שימורים כדי שחשיפתם לאוויר לא תשפיע עליהם ותקלקל אותם. כך אומנם שמרנו על הירק, אבל הקשר בינו לבין תוצר הגידול המקורי אבד. טעמו של המלפפון החמוץ שונה לחלוטין מזה של המלפפון הטבעי. אבל, עצם היכולת לשמר מזון הביאה במשך השנים להרחבת התהליך מעבר לכבישת מלפפונים וייבוש בשר לימים קשים של מחסור. אט אט התחלנו לעבד כמעט את כל סוגי המזון. הם עוברים תהליכים כימיים מלאכותיים ונצבעים, מעושנים, מיובשים או נטחנים עד דק ונארזים. בזכות הקידמה ורכישת הידע אפשר למלא את מדפי חנויות המזון.
כך קרה גם לנו, בני האדם. התרבינו, החכמנו והסתגלנו לסביבה, אבל מרביתנו התרחקנו מן המקור. איבדנו במידה רבה את הייחודיות שלנו כפרטים; את השוני ואת האינדיבידואליות שלנו כיחידים בתוך קבוצה. מכרנו את נשמתנו לחברות גדולות שבהן אנו מבלים את חלק הארי של זמננו. הפכנו לכל כך מזוהים עם הארגון, עד שאיבדנו את זהותנו העצמית. הארגון תופס חלק גדול כל כך בהגדרתנו האישית, שאם אנו פורשים ממנו אנחנו מרגישים כאילו ניטל חלק מן העצמי שלנו. מקום העבודה משמש לנו כבית שני לא רק מבחינת היקף השעות שאנו מעבירים בו, אלא גם מבחינת עולם התוכן שהוא מספק לנו.
פרופ' דן אריאלי הוא דוגמה מובהקת לכך שכשיוצאים מהשורה, חורגים מהנורמות המקובלות ופורצים חומות בצורות, נחשפים אולי לביקורת נוקבת מהארגון שאליו אנחנו שייכים, אבל מרוויחים יותר. הרבה יותר.
את ההרצאות של אריאלי רואים ושומעים מיליוני צופים ומאזינים ברחבי העולם. מדובר בחיית במה מפוצצת כריזמה, שגם אם אינה מצטיינת בשמירה על קוד לבוש היא סוחפת את הקהל בלהט שלה. ספריו, שעוסקים בתהליכי קבלת ההחלטות דרך ניסויים שונים בתחום הפסיכולוגיה והכלכלה ההתנהגותית, הפכו לרבי־מכר שמופיעים תדיר ברשימות "הניו יורק טיימס" ותורגמו לעשרות שפות.
סיגל אביטן (Sigal Avitan) היא יועצת מיזוגים ורכישות, יזמת סדרתית, סופרת ומרצה, ומייסדת Business Talent. הטקסט מתוך הספר להיות טאלנט, מהדורה חדשה.