חדר עבודה 6

הכוח שבצמצום

את מושג הצמצום שאל רוטנברג מעולמות הקבלה והמחשבה החסידית. במקורות מתואר כיצד עם בריאת העולם, צמצם האין־ סוף האלוהי את עצמו כדי לפנות "חלל פנוי" שבו יוכלו הנבראים להתקיים. רוטנברג לקח רעיון קוסמי זה ראה בו פרדיגמה רבה עוצמה, ויישם אותה על יחסים בין־אישיים ונפש האדם. תורת הצמצום הדיאלוגית שלו מציעה נקודת מבט חדשה חדשה: במקום לחשוב במונחים של דיאלקטיקה ומאבקי כוח, ניצול ושליטה – לראות את העולם כמרחב שבו אפשר ליצור דיאלוג פורה באמצעות צמצום עצמי הדדי.

בחיים הרגילים אנו רגילים לתפיסה ש"אחד מרוויח על חשבון השני." למשל, ישנה הנחה רווחת שאם מנהל רוצה להצליח – עליו להיות דומיננטי ולשלוט בכל; שאם הורה רוצה סמכות – עליו להכריע את ילדו; או שאם אדם רוצה לממש את עצמו – אלטרואיזם יפגע בו. התפיסה המערבית הקלאסית נעה בין שני קצוות: אגואיזם ממוקד־עצמי מול אלטרואיזם שבו האדם מבטל את עצמו לגמרי למען האחר. רוטנברג מציב אלטרנטיבה דינמית: הוא אומר שלא צריך לבחור בין עצמך לאחר. אפשר לבחור בדרך שלישית – דיאלוג. משמעות הדיאלוג כאן היא שכל צד מוותר קצת על הנפח שלו, אבל לא נמחק – ובתמורה מאפשר גם לצד השני להתקיים ולשגשג. בצורה פרדוקסלית, כל צד "מצטמצם" מעט, ובכך דווקא מגשים את עצמו במלואו דרך הקשר.

רוטנברג מרבה להביא כדוגמה סיפורים מהחסידות הממחישים עיקרון זה. אחת האנלוגיות היפות היא של המגיד ממזריטש, שתיאר אבא המשפיל את עצמו מרצון כדי לשחק עם בנו הקטן. האב, אדם חכם ומכובד, רואה את בנו משחק באגוזים על הרצפה. מתוך אהבה, הוא יורד לרצפה ומשחק איתו כאילו היה ילד בעצמו. כמובן, האב לא באמת "קטן" – הוא רק מצמצם את שכלו הגדול כדי להיכנס לעולמו של בנו ולתת לו תחושת שותפות ושמחה. בסיפור הזה, אף אחד לא מפסיד: הבן צוחק ומאושר, והאב נהנה אפילו יותר, כי אושרו של ילדו יקר לו מעצמו. זה ההבדל בין גישת מאבק, שבה היו אולי דורשים מהילד לעלות לרמה של האב (או שהאב מתעלם ממשחקי ה"קטנים"), לבין גישת הצמצום הדיאלוגי, שבה האב והבן נפגשים באמצע – וכל אחד מהם מוצא את עצמו ממומש יותר דווקא בזכות הוויתור ההדדי.

את העיקרון הזה החיל רוטנברג גם על יחסי הורים־ילדים, מורים־תלמידים, מנהלים־עובדים, ואף על היחס של אדם לעצמו. בניגוד למיתוס האדיפלי המפורסם בפסיכואנליזה, שמדגיש מאבק ותחרות בין אב לבנו (רק אחד יכול "לנצח" – הבן חייב "להרוג" את האב הסמלי כדי להתבגר, או להיפך), רוטנברג מראה שזו לא גזירת גורל. אם באירופה צמח מודל אותו הוא מכנה של "אב פרוסי" קשוח וכל־יכול היוצר בהכרח מרד או כניעה, הרי שבמסורת היהודית יש גם מודל אחר של "אב מגידי:" אב המוותר מרצונו על מקצת כוחו כדי שבנו יפרח. כך נבנית מערכת בריאה, שבה הבן אינו חייב למרוד כדי למצוא את עצמו, אלא ממשיך את דרכו של האב מתוך הזדהות ואהבה ולא מתוך כפייה.

הדיאלוגיות לפי רוטנברג היא מפתח לא רק בהרמוניה משפחתית אלא גם בבריאות הנפשית. אדם יכול לקיים דיאלוג פנימי בין חלקי נפשו במקום לחוות אותם ככוחות נוגדים שקורעים אותו. למשל, במקום לראות את העבר שלו כגורל דטרמיניסטי שסוגר עליו, הוא יכול "לשוחח" עם עברו – להבין אותו, אך גם לצמוח ממנו לכיוונים חדשים. ההווה, בגישה הזו, לא נקבע לחלוטין על־ידי העבר; יש חלל ריק שבו הבחירה והחידוש אפשריים. זהו "חלל הצמצום" בנפש, שבו האדם רשאי ליצור סיפור חדש, להתעלות מעל טראומות ודפוסים ישנים. בכך תורת הצמצום מעניקה תקווה: היא שוללת את הפטליזם (האמונה שהכול מוכתב מראש), ומאמינה שבכל מצב טמון פוטנציאל לשינוי וצמיחה אם רק נפנה לו מקום.

גם במסגרות ארגוניות אפשר לזהות את שני הדפוסים – הדיאלקטי (עימותי) מול הדיאלוגי (משתף). ארגון שפועל בדפוס דיאלקטי יטפח תרבות של תחרות פנימית, מאבקי אגו, "פוליטיקה" וחוסר שיתוף במידע – כי כל מנהל חושש לוותר על כוחו. לעומת זאת, ארגון דיאלוגי יעודד מנהלים ועובדים לשתף פעולה, להקשיב זה לזה ולחלוק קרדיט. מנהל דיאלוגי, כמו המנצח בתזמורת שציינו, ידע שלעתים הורדת השרביט תיצור מוזיקה נפלאה יותר. הוא יבנה צוות שבו כל אחד מרגיש בעל משמעות, ולכן יתרום מעצמו יותר. באופן כמעט פלאי, ויתור קטן על כבוד וסמכות מוליד כבוד רב יותר והצלחות גדולות יותר בטווח הארוך.

תורת הצמצום של רוטנברג היא חלק ממהלך רחב יותר שהוא כינה "פסיכולוגיה יהודית־דיאלוגית" – שילוב ערכי היהדות (כמו צמצום, חשיבה מדרשית, אמונה, תקווה, קהילתיות) בתוך שדה הטיפול הנפשי. בכך הוא לא רק הציע טכניקה טיפולית, אלא שינוי יסודי בתפיסת העולם: מפסיכולוגיה שרואה את האדם כפרט בודד הנאבק בסביבתו, לפסיכולוגיה שרואה את האדם כישות בקשר – עם זולתו, עם עברו ועם חלקים על־אישיים רוחניים – ושבקשר הזה טמון כוח מרפא.

1. לצמצם זה לא לוותר – זה לאפשר: צמצום עצמי מתוך בחירה

ואכפתיות מאפשר לזולת לפרוח. במקום "אני או הוא" – שנינו מרוויחים. כשאנו מפנים מקום לאחר, הקשר מתחזק ושני הצדדים גדלים יחד.

ממשחק סכום אפס, לניצחון משותף: בגישה הדיאלוגית אין מנצח אחד ומנוצח אחד – כולם יכולים לנצח. שיתופי פעולה, הקשבה הדדית וראיית האחר כשותף למסע יוצרים הצלחה ברת־קיימא יותר מתחרות וכוחנות.

מנהיגות מצטמצמת כמנהיגות מכילה ומעצימה: מנהיג הורה או מחנך אמיתי הוא מי שיודע מתי לזוז הצידה. במקום שליטה כפייתית בכל פרט, תנו אמון בצוות שלכם, בתלמידים שלכם או בילדיכם. כשהם מרגישים את המרחב והאמון – הם יתעלו לגובה שלא דמיינתם, ואתם תגלו שהשגתכם אף גדולה יותר.

להפוך כאב לכוח מניע ומצמיח: האירועים הקשים ביותר יכולים להפוך למנועי צמיחה. במקום להישאר עם אובדן כמשהו ריק, אפשר למלא את החלל שנוצר במשמעות חדשה, בסיפור שמעניק השראה לאחרים.

אותנטיות וחדשנות משתלבים: רוטנברג העז להכניס את המקורות היהודיים לתוך מדעי החברה ובכך יצר חידוש. גם בעולם העסקים והניהול, שימוש בערכי הלב בשילוב עם ידע מקצועי יכול להוביל לפריצות דרך ולייחודיות שאין לאף אחד אחר.

מושגי מפתח

צמצום. רוטנברג משתמש במושג זה כדי לתאר את היכולת לפנות מקום בעצמו לאחר ובנפשנו לחלקים אחרים בנו, מתוך הבנה שדווקא הוויתור על שליטה מלאה פותח מרחב של יצירתיות, התחדשות ודיאלוג ואף מימוש עצמי מלא.

גמגום. רוטנברג משתמש במושג זה לתיאור הרעיון של "גם וגם," המבטא את היכולת לקבל את הדואליות והסתירות הקיימות בכל אחד מאיתנו ובעולם החיצון. הוא מראה כיצד הגמגום הוא לא מגבלה אלא מתנה, משום שהוא מאפשר לאדם לראות את המציאות בצורה מורכבת יותר.

ירידה לצורך עלייה. מושג זה מבטא את האמונה שתהליכים של קושי ומשבר הם לא רק אתגרים, אלא גם הזדמנויות לצמיחה ולהתעלות. רוטנברג משתמש ברעיון זה כדי לעודד גישה של חיפוש אחר המשמעות והלמידה בכל חוויה בחיים. תיקון. מושג קבלי המתאר את היכולת לתקן ולהביא לשינוי חיובי. רוטנברג מפרש אותו בהקשר פסיכולוגי כדי להדגיש את היכולת של כל אחד לתקן את עצמו ואת העולם סביבו דרך תובנה ושינוי.

ִשלְחּון. רוטנברג מציע את הרעיון של שלחון, שכתוב של החוויה או הסיפור האישי, כדרך להתמודד עם טראומות וקשיים. הוא מדגיש את היכולת לפרש מחדש את סיפור חיינו כדי למצוא בו משמעות ולחן חדש וללמוד מזהמנו.

שיקדום. שיקום + קידום. שיקום הוא חזרה לנקודת ההתחלה, למצב שקדם לנפילה, אבל רוטנברג שואף ליותר. הוא רוצה שהשיקום לא יהיה רק שחזור של מה שהיה פעם, אלא גם קידום למקום שבו עוד לא היינו מעולם, כלומר שיקדום.

תרגלו הקשבה מצמצמת: בפעם הבאה שאתם בשיחה צוותית או משפחתית, נסו במודע לדבר פחות ולהקשיב יותר. במקום למהר ולהביע את דעתכם, עצרו ושאלו את האחר מה הוא חושב או מרגיש. תנו מרחב של שתיקה רגעית לפני שאתם מגיבים. תופתעו לגלות כמה רעיונות וביטוי עצמי יצוצו מהאחר כשאתם מאפשרים את החלל לכך. זו אינה פסיביות – זו הנהגה רגישה.

העצמת אחרים כמדד הצלחה: אם אתם מנהלים או מובילים פרויקט, הגדירו לעצמכם הצלחה לא רק בתוצאות מספריות, אלא בצמיחת האנשים סביבכם. שאלו: את מי קידמתי החודש? איזה עובד קיבל הזדמנות לזרוח בזכות זה שנסוגתי צעד לאחור? הפכו את ההעצמה של אחרים לחלק ממטרותיכם. בטווח הארוך, צוות שמרגיש בטוח ליזום ולהתבטא יביא לביצועים טובים יותר. כתבו את הנרטיב מחדש: בפני כל אחד עומדים אתגרים, כישלונות ואפילו שכול. קחו דף ועט (או מקלדת) וכתבו את הסיפור שלכם על האירוע שמאתגר אתכם. שימו דגש על הדרך שבה אתם מתמודד, מה הוא לומד ואיך הוא צומח מתוך הקושי. התרגיל הזה, בהשראת משנתו של רוטנברג, הוא למעשה מעשה של מדרש אישי – פירוש מחדש של המציאות כדי לגלות בה משמעות נסתרת וחיובית. כשתסיימו לכתוב, קראו את הסיפור בקול. האם אתם מרגישים שינוי באופן שבו אתם מבינים את האירוע ואת עצמכם? רבים מגלים שדרך ה"מעשייה" הם הצליחו למצוא נחמה, תובנה או כיוון פעולה חדש.

נסו "דיאלוג" במקום ויכוח: במצב של מחלוקת – בבית, עם חברים או בישיבת עבודה – הציעו פורמט דיאלוגי: כל צד בתורו מסכם במילים שלו את מה ששמע מהצד השני לפני שהוא משיב. טכניקה זו דורשת צמצום האגו כי יש לעתים דחף להתפרץ עם הטיעון שלנו. אך אם מיישמים אותה, היא מכניסה את שני הצדדים לנעלי השני. לעיתים קרובות תמצאו שהמתח יורד, מתגלים מכנים משותפים, והפתרון שמגיעים אליו טוב ומקובל יותר על כולם.

לתרגל אמון וביזור סמכויות: אם אתם חשים ש"קשה לסמוך על אחרים" ומשימתכם יוצאת משליטה כשתיתנו אותה למישהו אחר – זה סימן לכך שזה זמן טוב לתרגל צמצום. התחילו ממשימה קטנה אחת והעבירו אותה במלואה לאחריות של עובד או שותף. הגדירו בבירור את התוצאה הרצויה, אבל אל תכתיבו את כל הדרך. אפשרו להם למצוא את השיטה שלהם. ייתכן שהדרך שלהם תהיה שונה משלכם – וזה בסדר. עקבו מהצד והציעו עזרה רק אם ממש מתבקשת. כשתראו שהם מצליחים, תחושו גם שחרור וגם גאווה. כך, צעד אחר צעד, בונים שרירי אמון ומנהיגות משותפת.

השורה התחתונה

לצמצם כדי לצמוח – הבחירה בידיים שלנו. סיפורו ומשנתו של פרופ' מרדכי רוטנברג מלמדים אותנו שיעור רב־עוצמה: לעיתים הדרך לגדול ולהשפיע יותר עוברת דווקא דרך צעד אחורה. במקום למלא כל חלל בעצמנו – נפתח מרחבים לאחרים. במקום להילחם על כל פיסת כוח – נחלק כוח לאחרים ונגלה שהוא חוזר אלינו בריבית דריבית. רוטנברג הפך כאב נורא למנוף שינוי, כי האמין בכוחו של הלחנת הסיפור מחדש ובכוחו של הצמצום. בפסיכולוגיה היהודית מאמינים כי כל אדם, שורשו טוב. כל אדם הוא אור המבקש להתגלות, והצמצום מאפשר להסיר מכשולים על מנת לאפשר לאור להתגלות במידה הנכונה.

גם בעולמנו העסקי והתחרותי, מי שמאמץ את עקרון הצמצום הדיאלוגי מגלה שצומחת בו עוצמה חדשה מסוג אחר. זו עוצמה שקטה, שאינה זקוקה לצעוק "אני, אני." זוהי מנהיגות שמאירה כמו נר המדליק נרות אחרים ואינה מחסירה מאורו. כל אחד מאיתנו, בכל תפקיד ובכל מערכת יחסים, יכול לבחור להיות אותו נר מדליק.

בסופו של דבר, מורשתו של רוטנברג קוראת לנו להעז להיות קצת "אחרים" בעולם שרגיל לחשוב בכוחנות. להאמין שבכל אדם יש ניצוץ אלוהי ושכשנותנים לו מקום – הוא יזרח. אם נאמץ אפילו מקצת מהתובנות האלה בחיי היומיום ובעבודה, נוכל ליצור סביבנו מרחב יצירתי, מפרה ומלא השראה. הרי כפי שלימד אותנו רוטנברג, "כשאני מצמצם את עצמי בשבילך – שנינו צומחים." כעת, ההזמנה פתוחה: בואו לנסות לצמצם כדי לאפשר לאחר לצמוח, ולראות איך גם אתם פורחים בדרך. זהו סוד קטן־גדול שיהפוך אתכם לטאלנטים אמיתיים – כאלה שמצמיחים סביבם אחרים, ויחד יוצרים עולם טוב ועשיר יותר.

* תודתנו לשלום (מתן) שלום תלמידו של פרופ' מרדכי רוטנברג על עזרה בהכנת הפרק.

סיגל אביטן (Sigal Avitan) היא יועצת מיזוגים ורכישות, יזמת סדרתית, סופרת ומרצה, ומייסדת Business Talent. הטקסט מתוך הספר להיות טאלנט, מהדורה חדשה.