חדר עבודה 8

כיצד נזהה טאלנטים?

ישי דוידי נכלל ברשימת 100 האנשים המשפיעים בכלכלה הישראלית כבר עשר שנים ברציפות. הוא נאמן לסגנונו, לא מזגזג בין טרנדים, לא סחבק. נדיר למצוא אותו מתמנגל בקוקטיילים תקשורתיים, וגם אחרי 25 שנה של עשייה, רכישת קרוב ל-100 חברות ו-64 אקזיטים (נכון ל-2020) הוא מעיד על עצמו שאת אנשיו הוא בוחר באופן אישי, אחד אחד, אחת אחת.

דוידי כמעט שאינו מופיע על המסכים למרות ששמו הולך לפניו. ובכל הקשור לחשיפה הוא מעדיף לדבר באמצעות הנתונים ולהתראיין רק כשיש הכרח עבור הארגון.

1. הובלה מתחילה בלהיות הכי טוב במה שאתה עושה.
2. לדעת מה המגבלות שלך ועם זאת להאמין בעצמך.
3. תחושת בטן זה נחמד כל עוד מסתמכים על נתונים.
4. מיקוד. מיקוד. מיקוד.
5. לשלוט בקבלת החלטות מתוך רצון להוביל שינוי אמיתי.
6. להקפיד על מינון מדויק של חשיפה תקשורתית.
7. לוותר על 'חוכמת הבדיעבד' ולהמשיך קדימה אל עבר העתיד.
8. רוצים מנהלים טובים בארגון שלכם? הכשירו אותם להיות כאלה.

הניצוץ. אל תמעיטו בערכו.

אני זוכרת היטב את הפגישה עם ישי דוידי. כשיצאנו ממשרדו המעוצב בקפידה והמתהדר באוסף אומנות מרהיב ומסקרן, חשבתי שהנה עוד הוכחה לכך שהצלחה אינה תלוית מזל. לדוידי לא "הלך קלף." הוא עובד קשה, יורד לפרטי פרטים, לומד היטב על כל חברה שבכוונתו לרכוש, מרצפת הייצור ועד למנכ"ל. הוא משקיע בהון האנושי על פי מתודה שכתב בעצמו. הוא מתייחס לקדמת הבמה באופן נכון. בחזית נמצאת המשנה הסדורה שעל פיה מתנהלת הקרן שלו, וכשהוא עצמו מחליט להיחשף – בתקשורת או על הבמה בכנסים מקצועיים שהוא בורר בקפידה – הדבר נעשה כדי לקדם מטרה עסקית או אג'נדה, ולא פרסום לשם הפרסום.

היום שבו התחלתי ללוות יזמים, מנהלים ויוצרים בתהליך האישי שלהם אל קדמת הבמה (כמקום וכתפיסת עולם), היה היום שבו הרגשתי את הניצוץ. אני לא רוצה לחשוב כמה עלולה הייתי להפסיד אילו לא התעכבתי על הלקח מן הכישלון העסקי שלי. אומנם נכפתה עליי תקופה ארוכה של שקט וריחוק שסיכנו את המוניטין שצברתי ואת מקורות הפרנסה שלי, אבל בסופה הבנתי שמירוק תדמיות ויצירת כותרות עבור ארגונים עסקיים אינם מרתקים אותי עוד. מצאתי שמה שמרתק אותי הוא הגילוי, ההמצאה, החיפוש במקורות הכאב וההחמצה ואיתור נקודת הכוח אצל כל מי שאני פוגשת.

נהוג לצטט את מיכלאנג'לו: "אני לא מפסל, אלא חוצב באבן עד שמתגלה הפסל." זה בדיוק מה שקורה בתהליך הזה. אם רק "תעבדו בזה" ותיקחו את הסיכון, משהו שישב בתוככם כבר זמן רב ולא העזתם לחשוף יתגלגל החוצה.

מיכלאנג'לו חצב באבן כדי לגלות את היצירה שחבויה בה, ואתם תכתבו על דף או שתקלידו. העבירו את הטלפון הנייד למצב טיסה, נתקו את המחשב מהאינטרנט והתחילו לכתוב. אל תעצרו, אל תערכו, אל תתקנו, אל תתעכבו על מבנה, תחביר או איות. כתבו את כל מה שעולה על דעתכם. סגרו את המסמך וחזרו אליו רק ביום המחרת. תמצאו שם אוצרות, אני מבטיחה לכם. סמנו אותם במרקר עם הצבע האהוב עליכם וכעת העשירו כל פסקה שאהבתם בידע, בנתונים ובדוגמאות. אל תסגרו את המסמך לפני שפיתחתם לפחות שלושה נושאים. כך עשו מדי יום במשך עשרה ימים, ואז התחילו לערוך. באומץ. אם ישנה שורה שמנוסחת נהדר אבל היא לא משרתת את המטרה שלכם, ותרו עליה. הקריאו לעצמכם את הטקסט בקול ותראו איך שורות שלמות נזרקות החוצה מהמסמך. אלו הן שורות שלא נוח לכם איתן. המילה "טקסט" לקוחה מהמילה "טקסטיל," וממש כמו בגדים, אנחנו צריכים להרגיש נוח וטבעי עם הטקסטים שלנו.

התמסרו למלאכת הכתיבה. היא תעזור לכם לאתר את עמוד השדרה הרוחני שלכם, היא תסייע לכם באיתור האג'נדה שלכם, היא תאיר כמו פנס את שורת החזון שלכם והיא גם תוליד עבורכם הרצאה שתגרום לאנשים ללכת אחריכם ואחרי החלומות שלכם. שימו לב שאתם לא נכנעים ל"מה שמקובל." ככלל, אני מציעה לפעול הפוך מן המקובל. לא בשביל להתריס, אלא כדי לאפשר לעצמכם למצוא קול חדש ולהסתכל על עצמכם וגם על העולם במבט רענן. אחיינית שלי, צעירה מוכשרת כמו שד, סיימה לימודי אדריכלות פנים ומיד פנתה לשלוח קורות חיים למשרדי אדריכלים. היא לא קיבלה תשובה מאף משרד. כשסיפרה לי זאת הופתעתי מאוד והתגייסתי לעזור. במקום להרים טלפון ולבקש טובה מאדריכלים שאני מכירה, לקחתי את קורות החיים שלה וכתבתי אותם מחדש. השארתי את העובדות כפי שהן ולא "ניפחתי" דבר, פשוט תיבלתי בהומור וברגש את הפנייה האישית, זאת שכתובה למעלה, במקום שכולם כותבים כמה הם נחושים ופרפקציוניסטיים. וזו הייתה לשון הטקסט לאחר השכתוב:

אני בת 24, נולדתי בניו יורק, גדלתי בירושלים ואני גרה בתל אביב. יש בי נחישות של נזיר בודהיסטי ומוסר עבודה של רופא מציל חיים. משחר נעוריי אני מתבוננת בעולם דרך עיצוב ואומנות ואני מרגישה בת מזל שיש לי את היכולת להתפרנס מתחום שמסב לי אושר רב.

את שאר הפרטים הטכניים הידקתי ואז שלחתי את המסמך לחבר טוב שמנהל חברת כוח אדם חדשנית כדי לשאול לדעתו. בתוך שתי דקות הוא חזר אליי ואמר, "סיגל, זה לא מקובל. כך לא שולחים קורות חיים." אמרתי לאחיינית שלי, "מעולה, אם אף אחד לא שולח כך קורות חיים, שלך בטוח יבלטו מתוך העשרות שהמשרדים מקבלים". האחיינית שלי התלהבה מהנוסח אבל לא הסכימה לשלוח אותו. "נראה לך?!" היא הגיבה, "את רוצה שיעשו ממני צחוק? עוד לא נכנסתי לתעשייה וכבר רוצה את לשרוף אותי?" יכולתי להבין אותה. מי כותב על עצמו בקורות חיים שהוא דומה לנזיר בודהיסטי? ואז הסברתי לה שלאורך השנים קראתי מאות קורות חיים ושזאת אחת המשימות המתישות עבור מעסיק; די היה שמישהו ישלח מסמך בפונט שונה כדי להשיג בולטות על שולחן העבודה שלי. השתכנעתם? יופי. היא לא… בסוף שיחדתי אותה עם חולצה שווה במיוחד מארון הבגדים שלי ושלחנו מיילים. כפי שאתם יכולים להניח, הפניות לא אחרו לבוא. אף אחד כבר לא התעלם ממנה.

הסיפור הזה הוא על צעירה בת 24 בתחילת הדרך, אבל תכלס, הסיפור הזה הוא על כולנו. אנחנו תמיד יודעים מה נכון ומדויק עבורנו, אלא שבמקום פשוט לעשות, אנחנו נותנים מקום מרכזי למה שמצופה ולמה שמקובל. אנחנו כל כך עסוקים באופן שבו נתפס מה שאנחנו עושים, לובשים, אומרים ובוחרים, עד שאנחנו מפסידים את מה שאנחנו רוצים באמת.

ואתם יודעים מה מצחיק? כל זה קורה כשבצד השני יש אנשים שמשוועים לחדשנות ולתעוזה.

מה שמייחד את הטאלנטים ומבדיל אותם מרבים אחרים, הוא היכולת המופלאה שלהם להסתכל לפחדים בעיניים ולראות מעבר להם; לקחת את הסיכון לצורך הסיכוי, להדוף ביקורת ולהמשיך קדימה; לא להיכנע למוסכמות של המקצוע שלהם אלא לפרוץ ולהגיע להיכן שהם שואפים בסתר ליבם; להוביל את תחומם למקומות חדשים ואולי גם בלתי צפויים או אפילו בלתי מקובלים. כי מי שמתמודד עם החסמים שלו יכול להרוויח לא מעט. הדנ"א של מי שלקח את הספר הזה שלנו לידיים הוא מן הסתם דנ"א של אדם שחשוב לו להוביל ולהשפיע, כמו רוקסטאר שרוצה להדביק את כולם בביטים של הלב שלו. שלה.

סיגל אביטן (Sigal Avitan) היא יועצת מיזוגים ורכישות, יזמת סדרתית, סופרת ומרצה, ומייסדת Business Talent. הטקסט מתוך הספר להיות טאלנט, מהדורה חדשה.