שיחת השראה עם סיון רהב־מאיר

"עושה מה שאני אוהבת ומה שנראה לי חשוב"

סיון רהב־מאיר היא גוף תקשורת של אישה אחת. היא נשואה לידידיה, אם לחמישה ומתגוררת בירושלים אחרי תקופת שליחות בארצות הברית, שם עבדה עם הקהילות היהודיות. היא החלה את הקריירה העיתונאית בגיל 6 (!) וכיום עובדת בחדשות 12, בידיעות אחרונות ובגלי צה"ל. במקביל היא פעילה ברשתות החברתיות, בעיקר סביב פרשת השבוע ותוכן ישראלי־יהודי שחשוב לה להדהד, ומגיעה למיליונים מדי חודש. היא מרצה מבוקשת בארץ ובעולם, ומפעילה את סדנאות הזום "נפגשות" לילדות ו"מתחדשות" לנשים, שהפכו לקהילות של לימוד ותוכן. רהב־מאיר נבחרה לאשת התקשורת האהובה בישראל על ידי מגזין גלובס, ולאחת מ-50 היהודים המשפיעים בעולם על ידי הג'רוזלם פוסט.

איך הופכים למותג?

אני לא חיה את חיי כ'מותג,' אני פשוט עושה מה שאני אוהבת ומה שנראה לי חשוב. בגדול, כדי להצליח, אני לא מכירה אופציה שלא כוללת עבודה קשה. אולי בתחומים אחרים אפשר להצליח תוך הסתמכות על איזה 'זה.' אולי זה ככה בתחום שמכונה חיי הזוהר, הסלבס, האושיות, אבל לא בתחום שלי.

גדלתי בהרצליה. זכיתי בשני הורים מקסימים ובילדות תמימה ויציבה: אב שהוא איש מחשבים, אם מורה ואח אחד קטן ממני. כשאני מסתכלת לאחור, היה רגע אחד שבו הכול התחיל, מאוד מוקדם: הרגע שבו למדתי לקרוא ולכתוב. זה היה מלהיב וקסום. ממש הרגשתי שאני מקבלת איזה כוח על. פתאום כתבתי שירים וסיפורים, חיברתי ברכות לימי הולדת וגם הצגות לחגים ולמסיבות סיום. הילדים בכיתה התקבצו סביבי וביקשו עוד. ראיתי שהיכולת לחבר מילים ומשפטים היא פלאית וכיפית, ושלחתי לעיתון הילדים 'צ'ופר' שיר פרי עטי. לקחתי מעטפה ובול וכתבתי שחור על גבי לבן שיר למדור 'קוראים כותבים.' לשיר קראו 'שיר העגבנייה,' וזו הייתה ההתחלה. אני עוד זוכרת אותו בעל פה, ארבע שורות בסך הכול: אני לא אוהבת עגבנייה בכלל / אז למה אימא מתעקשת שאת העגבנייה אני אוכל / תמיד היא מכריחה אותי את העגבנייה לאכול / כאילו שבלעדיה אי אפשר לגדול.

טוב, הייתה לי עוד דרך לעשות… החלטתי להמשיך, להתאמן, לא להפסיק. להתמקד כמעט רק בקריאה, בכתיבה ובדיבור מול קהל. התחום המילולי משך אותי מאוד, ועד היום אלה הכישרונות הבולטים שלי. הרבה תחומים אחרים שנראים טבעיים לאחרים – כמו נהיגה או בישול – הם אתגר של ממש עבורי. בדיוק דיברתי לפני כמה ימים עם קבוצת בני נוער בסיכון, ואמרתי להם שאנחנו כל הזמן משקיעים בתחומים שבהם קשה לנו. למשל, לומדים הרבה כדי לעבור איכשהו את המבחן, לקבל איכשהו ציון בינוני. רובנו מרגישים שאם אנחנו באזור ה-5–6, עלינו לקחת מורה פרטי ולהתאמץ כדי לגרד את ה-7–8. אבל למה לא לחשוב הפוך? למה לא לקחת את התחום שבו אנחנו 8–9 ויש לנו בו כישרון טבעי, ולהשקיע המון כדי להיות 10+? היום אני מבינה שזה מה שעשיתי בילדותי. התמקצעתי כבר מגיל שש.

אחרי השירים הלא מספיק מוצלחים, הגיע שלב הראיונות. פשוט ראיינתי את כל מה שזז. זה התחיל בכתבות לעיתוני הילדים על הכיתה שלי ('אוסף המפיות של שיר,' 'הכלב החדש שקרן אימצה'), המשיך בראיונות עם המורות, עם המנהלת ואפילו עם אב הבית ('יוסי אב־הבית מדבר על הכול!'), אבל מהר מאוד זה התקדם. לקראת סוף בית הספר היסודי הייתי כתבת ילדים בתוכניות רדיו וטלוויזיה וגם בעיתונים. הפסדתי הרבה ימי לימודים כדי לראיין את ראש הממשלה דאז יצחק רבין ז"ל, שר החוץ דאז שמעון פרס ז"ל, הפאוור ריינג'רס שהגיעו לארץ, ועוד ועוד. הפרסום והקריירה היו תוצרי לוואי, והם הגיעו די מהר, אבל בבסיס הדברים הייתה שם פשוט ילדה חנונית, סקרנית, תולעת ספרים, שרוצה מאוד לכתוב ולדבר, ולא מצטיינת בחוגי החלילית והקרמיקה שכולם הולכים אליהם. חיפשתי את הנישה החזקה שלי, ומצאתי.

וכבר מגיל שש זה כרוך בעבודה קשה?

שוב, אולי טאלנטים בתחומים זוהרים ונוצצים לא צריכים לעשות כלום, רק להיות יפים, להצטלם ולהגיע להָּׁשקות. אני לא כל כך מכירה את המיליה הזה. אבל בתחום התקשורת, בעיקר באקטואליה, אין טאלנטים שהם לא 'פועלים אפורים,' שלא עובדים קשה וחוצבים כל יום מילים ומידע ותמונות חדשות. תמיד כשיוצא לי להגיע לסט של הפקות ענק, של פרסומות או של תוכניות ריאליטי, אני מגלה כמה זה שונה מהעבודה בתחום החדשותי. שם יש חדר כוכב, חדר איפור, כל מיני עוזרים וסוכנים ואווירה של ריחוק ואבק כוכבים. בחברת החדשות שבה אני עובדת, יושבים באופן־ספייס, במרחב עבודה פתוח. הכתב, המפיק והמגיש חולקים את אותו חדר גדול ונושמים את אותו חמצן, כי כל הזמן צריך להתייעץ, ללטש את הפתיח, לדבר על הכותרת וכו' וכו.' המגישים יושבים עם עשרות אנשים סביבם מדי ערב, ויוצאים החוצה לחצר אם יש להם שיחה פרטית. כלומר, לא אנחנו במרכז אלא האינפורמציה, הצופה, המוצר. אני יכולה לקבוע בוודאות שרוב העיתונאים הבכירים שיצא לי להכיר אישית הם ממש לא סנובים. אין אצלם את המנגנון של יחסי ציבור והפקה שעוטפת אותך כמו בתחומים אחרים. עיתונאים הרי 'בנויים' על מידע שהם מקבלים מהציבור. איך אתה יכול להיות סנוב מרוחק אם את הטיפ הכי טוב, את הסקופ הכי בלעדי, אתה יכול לקבל ממנקה הרחובות שעובר לידך כעת?

אז השקעה היא החוק מספר אחת במסלול ההצלחה?

זה יותר מורכב. מצד אחד, נראה שסדר היום מנוהל לפעמים על ידי הבלגן. המשוגע שולט. לצערנו המדיה הכי אוהבת שאנשים משתנים אל מול פני האומה: מתחתנים, יולדים, מתגרשים, נכנסים לדיכאון, יוצאים ממנו, חוזרים בתשובה או חוזרים בשאלה. היציב נחשב משעמם. כשצריך לקדם דיסק או ספר חדש אנחנו שואלים: 'נו, ואיזה סיפור חדש בחייך יש לך למכור לנו עבור ההשקה?' ספר חדש אינו מספיק, צריך איזו אטרקציה משוגעת, תמונה פרובוקטיבית, גילוי מסעיר. אבל מצד שני, לאורך זמן, כל הכותרות האלה הן קצף על פני המים, ודמויות יציבות יותר הן אלה שמשפיעות. כוכבים לרגע זורחים ואז נעלמים. מי שמשפיע לאורך שנים, בעקביות, זה מי שנותן איזה ערך מוסף, ולא רק סלפי שלו. גריפת לייקים עונתית זה נחמד, אבל אני רואה מסביבי הרבה עיתונאים וכותבים, וגם מדענים וכמובן רבנים, שהם אנשים של עמל מתמשך. בסוף אנחנו נותנים לאנשים את הדבר הכי יקר שיש לנו – את הזמן שלנו. האם זה שווה את זה? אם אני משקיעה דקה שלמה בקריאת פוסט, או שלוש שניות בקריאת ציוץ, האם קיבלתי ערך עבור הזמן שהשקעתי? נדמה לי שלאנשים נמאס סתם לשרוף את הזמן. רוצים ערך מוסף, נשמה יתרה.

במשך שנים היית "הילדה העיתונאית." ראיינת אלפי אנשים באופן ניטרלי, אובייקטיבי. מתי הכנסת את האג'נדה שלך לסיפור?

ברמה האישית, לקח לי לא מעט שנים לגבש אג'נדה. הרבה מאוד זמן. מגיל 6 עד גיל 30 ומשהו, חשבתי שאני צריכה להיות עיתונאית 'אובייקטיבית' (בהנחה שיש כזה דבר) ולהביא כמה שיותר סקופים. זהו. עבדתי ועבדתי כדי לספק ראיונות בלעדיים ופרסומים ראשונים – ראיונות עם שרה נתניהו, הרב עובדיה יוסף, ארקדי גאידמק, ענת קם, שולה זקן, משה טלנסקי, ועוד הרבה כותרות שהבאתי לאורך השנים. אני עדיין שמחה להביא סקופים, אבל מחפשת גם תכנים מסוג אחר, כתבות שיהיו רלוונטיות גם בעוד כמה שנים, שהן לא רק על הכאן והעכשיו.

באיזשהו שלב לא יכולתי להמשיך יותר את המשחק. לא יכולתי להמשיך להיות כתבת שהולכת ומסקרת את מה שקורה בכנסת או בבית המשפט, ואז חוזרת הביתה לילדים ומספרת להם מה עשיתי היום: 'היום רדפתי בכנסת אחרי ליברמן,' 'היום ראיינתי חרדי קיצוני.' החלטתי שדי.

השינוי קרה בחופשת הלידה החמישית, אחרי לידת בתנו יהודית. הייתי בבית, והסתכלתי מהצד על מערכת הבחירות הסוערת, והכול נראה לי פתאום כמו משחק ילדים, כמו זירת אגרוף כזו שבה אנחנו מתרוצצים מסביב ומתארים כל בוקס. אני לא טוענת שזה לא חשוב, אבל פחות ופחות הרגשתי שזו הזירה שמתאים לי לסקר. התחלתי לשחזר את מהלך חיי, את העשור שבין גיל 20 ל-30, וגיליתי כמה זמן ואנרגיה השקעתי אז, ככתבת לענייני החרדים, ב'קרב' בין אלי ישי לאריה דרעי. נו באמת. מדובר במאות שעות, אולי יותר. אני אשכרה יצאתי ממסיבת חנוכה בגן של הבן שלי כי איזה מקור צלצל להגיד שדרעי חוזר ועושה עכשיו מסיבת חנוכה גדולה. עשור שלם של 'חוזר־לא חוזר.' עשור שלם של 'את מי הרב עובדיה אוהב יותר,' של מקורבים והדלפות ותדרוכים והמון המון אוויר חם ועשרות עיתונאים שבוחשים ולוחשים סביב נושא שהוא בכלל לא כזה משמעותי. ביג דיל, אז לש"ס יהיו 7 או 11 מנדטים. התקשורת אהבה את הקרבות האלה, אבל האם זה באמת הנושא שצריך לפתוח מהדורות במשך עשור? כל מה שקורה ברחוב הקבלן? וכידוע, השאלה היא לא הדעות, אלא בחירת הנושאים. הליין־אפ. העניין הוא לא מה דעתך על הנושא שבכותרות, אלא מי בכלל קבע שזה הנושא בכותרות שכולם צריכים לדבר עליו עכשיו. ואז הבנתי שאנחנו מדברים בתקשורת כל הזמן על דרעי־ישי, על ש"ס, על כל מיני שערוריות והתבטאויות שמחזיקות יומיים, אבל לא מדברים על נושא אחד – התורה. התורה עצמה. אנחנו תמיד מסביב, תמיד ליד, תמיד ברובד הפוליטי ובהקשר הכוחני.

וכאן החל השינוי? כאן בעצם החלה הפריצה?

כן. זה מדהים. דווקא כשהחלטתי ללכת הצידה, לעזוב את מה שקורה בפריים טיים, הכול השתנה לטובה, בעוצמה גדולה. הבנתי שאני לא מסקרת יותר מהצד, אלא משפיעה. מנסה לשנות את השפה ואת השיח. הרשתות החברתיות בדיוק החלו לתפוס תאוצה, ופתאום אפשר לפתוח ערוצי תקשורת חדשים במקביל לקיימים. ראיתי שהתקשורת המוכרת מאבדת מכוחה. הרי מתחילת השיחה שלנו ועד סופה התקשורת תהפוך יותר חלשה, והרשתות יתחזקו עוד יותר. כשנכנסתי לרשתות החברתיות, די מהר החלטתי שאני לא משתפת הרבה בחיים האישיים שלי (בלי תמונות של הילדים ושל החביתה השרופה שהכנתי להם), וגם לא נכנסת כל בוקר מחדש לקטטות שהתחילו להתפתח. הזירה של ימין־שמאל־בוגדים־פשיסטים־כופרים־חשוכים כבר הייתה רוויה וצפופה ברשת. ראיתי שאין כבר מקום ואין איפה לנשום בשיח שבין הפוליטיקאים לעיתונאים, בעקיצות ההדדיות, במהירות התגובה. לא הרגשתי מספיק שנונה ועוקצנית, וגם שמתי לב שעיתונאים הופכים לפוליטיקאים ופוליטיקאים הופכים לעיתונאים. הכול מתערבב. כל זה דווקא נתן לי אומץ, כי אם כולם מביעים סוף סוף את דעתם בגלוי, אם החליפות והמסכות הוסרו, אז גם אני יכולה לדבר על מה שאני רוצה. אמרתי לעצמי, 'יאללה, אם כולם צועקים את הצעקה שלכם, מה עם הפרשה? ננסה לחבר יהדות וניו־מדיה ונראה מה יקרה.'

ומה קרה?

וואו. קרה כאן דבר שריגש אותי מאוד: הייתי בטוחה שאני עוזבת את הציבור הרחב לטובת תחביב צר שמעניין אותי. התחלתי לכתוב על מה שמעניין אותי, ופתאום גיליתי שזה מעניין כל כך הרבה אנשים, מכל המגזרים. אני אסביר את הנחת היסוד של התוכן שאני מעלה: בעיניי, יהדות אינה בעיה אלא פתרון. הזהות והתרבות שלנו ראויות ליותר. חזרנו לכאן עבור יותר. הרי במשך 3,000 שנה היינו שם נרדף לחוכמה, לתבונה, לאוריינות. מה קרה? לאן נעלמו מהשיח שלנו רש"י, הרמב"ם, הרמב"ן, אור החיים, הבעל שם טוב, הגאון מווילנא, הרב קוק? ואיפה פרופ' נחמה ליבוביץ'? אין לכל אלה פייסבוק, הם לא מעלים סטוריז, אבל למה שאנחנו לא נעשה זאת עבורם, ובעיקר עבורנו? הבנתי שאני הולכת לעזוב את המיינסטרים, להרפות קצת מהפריים־ טיים, ואולי להפסיד חשיפה. לא קלטתי שהציבור הרחב מתעניין בזה יותר ממה שהוא מתעניין בדיווחים שלי על משפט אולמרט או משפט קצב. מיום ליום ראיתי את הנתונים, והתחלתי לייצר פורמט מסוים. אנשים שעוקבים אחריי יודעים מה הם יקבלו. הם מעוניינים לשמוע על פרשת השבוע, על דברים חיוביים ומעוררי השראה שקורים בישראל ובעולם היהודי, מעוניינים לקבל תזכורות היסטוריות על 'מה קרה היום לפני'… רוצים לשמוע על עולים חדשים עם מסר, על ניצולי שואה שיש להם מה לומר, על מורים ומנהלים, על בני נוער ומתנדבים. היום כבר מגיעות אליי ולצוות שלי אינספור הצעות לתוכן שאנשים מבקשים שנפרסם.

איך נבנתה המעצמה הזו?

זה התחיל בפוסט יומי על הפרשה. כל בוקר הסתכלתי על פרשת השבוע וכתבתי משהו אקטואלי. כבר אז שמתי לב שהכמות, העוצמה והאיכות של התגובות משתנות. ככתבת לאורך כל השנים האחרונות, לא הכרתי שיח כזה עם הקהל. זה נגע באנשים, הם הגיבו, הציעו רעיונות. ואז פנה אליי יזם צעיר מראשון לציון, בניהו יום טוב, וביקש להפיץ את הפוסטים היומיים האלה בקבוצה של בני נוער שהוא עובד איתם. כך נפתחה רשימת תפוצה ראשונה וקטנה בווטסאפ. כשהקבוצה הראשונה התמלאה הוא ביקש רשות לפתוח עוד אחת. תוך זמן קצר הוא התחיל להפעיל קבוצת מתנדבים שפתחו עד היום מאות קבוצות, בקצב עולה. מנהלי הקבוצות הפכו לאנשי קשר אליי, ואנשים פונים אליהם בכל בקשה והצעה. התכנים מתורגמים כיום ל-14 שפות שונות. כלומר, הקטע הקצר שאני כותבת בעברית מתורגם לאנגלית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית, גרמנית, יידיש, טורקית, הונגרית, אמהרית, ערבית, פרסית, רוסית, הולנדית ואיטלקית. הקבוצות הללו מופעלות על ידי מתנדבים מרחבי העולם, חבורה מדהימה של אנשים, כל אחד עם סיפור ועם ניצוץ בעיניים. במקביל, התכנים בעצם עולים בכל פלטפורמה – אינסטגרם, פייסבוק, טוויטר, טלגרם, טיקטוק, והשיעורים השבועיים עולים ביוטיוב וגם כפודקאסט. רוב התוכן מקורי, אבל גם אם קטע שלי שודר בטלוויזיה או פורסם בעיתון, זו רק ההתחלה של מחזור החיים שלו. צריך לחתוך אותו ולערוך אותו ולהתאים אותו לרשתות. אגב, עם כל הכבוד למתנדבים ולהפצה שלהם, לדעתי רוב התפוצה היא משנית, כלומר תפוצה של 'העתק־הדבק.' הטקסטים מצוטטים בהרבה מקומות, כמובן בהסכמה מלאה שלנו. אין שום מגבלה של זכויות יוצרים. ומה קרה פתאום? התגובות ברחוב הן כבר לא 'יו, את מהטלוויזיה,' אלא 'יו, הנה זאת מהסלולרי שלי' ואפילו 'יו, מה שכתבת על הצורך לעבוד על מידת הסבלנות שלנו על פי הפרשה ממש דיבר אליי.' הרי החיים עצמם הכי מעניינים אותנו – טקסטים שעוסקים בעבודה על המידות שלנו, בקשב ובריכוז שלנו, בזוגיות, בחינוך ילדים, בחינוך של עצמנו, בחג שמתקרב – זו בעצם הכותרת הראשית של חיינו.

יש לך הסבר איך הסיפור הזה פרץ את גבולות ישראל והפך לבינלאומי?

לא הייתה פה תוכנית אסטרטגית. אולי הקוראים מצפים לעצות בנוסח 'תכתוב לעצמך חזון לעוד חמש שנים.' זה מצוין, אבל המציאות הפתיעה אותי בכל פעם. התגשמו חלומות שלא לגמרי חלמתי, ודווקא דברים שרציתי פחות קרו. ברוך השם, אני לא מתלוננת.

אז ככה: במקביל לקטעים הקצרים שנקראים 'החלק היומי,' התחיל גם השיעור השבועי בירושלים. הרצאה שבועית שלי על הפרשה ועל האקטואליה, עם כ-700 איש בקהל מדי שבוע, ושידור חי בפייסבוק וביוטיוב לעוד כמה עשרות אלפים. מה שהכי כיף זה להסתכל בסוף השיעור על התגובות של האנשים ולהבין איפה הם צפו בו: באוסטרליה, בלונדון, בסן פרנסיסקו, בהמתנה בחדר מיון, בעמדת שמירה ליד לבנון, וגם סתם ברחוב ליד, כי לא היה להם כוח לצאת מהבית. מי שמאוד דחף אותי לכיוון החדש הזה הוא הקואצ'ר שלי, המנטור, הבמאי, בעלי ידידיה. הוא קצת בז לאורך השנים לרדיפה אחר הסקופים, ומאוד אתגר אותי לעשות משהו שמותיר חותם ברור ונצחי. אני זוכרת איך אחרי ההרצאה הראשונה שהתארגנה מהשטח על ידי סטודנטים ירושלמים, הוא אמר לי שזהו, זה הדבר. ההרצאות האלה, שהכותרת שלהן היא בדרך כלל 'על התורה ועל המהדורה,' התחילו לרוץ. הן נמסרו בינתיים גם בכלא איילון וגם בפורום מטכ"ל. אני לא אספר איפה הקשיבו טוב יותר…

וכך החל הקשר עם חו"ל. קהילות בחו"ל החלו להזמין הרצאות, והתכיפות עלתה וגברה, עד שתנועת המזרחי הציעה שבמקום לטוס כל הזמן, פשוט נעבור לגור לתקופת שליחות בניו יורק. זו הייתה חוויה מיוחדת; גם משפחתית ואישית, כשהמשפחה עוברת דירה, לומדת על תרבות חדשה, והילדים נכנסים לבתי ספר אחרים, אבל גם בהיבט הרחב יותר – להבין את העולם בכלל, ואת העולם היהודי בפרט. ביקרנו בהמון מדינות בארצות הברית. השהות כללה טיסות, נסיעות, קמפוסים, בתי כנסת, אולפני טלוויזיה, אירועים… ואז ביום אחד הכול קפא. הקורונה קטעה את השליחות; כל ההרצאות בוטלו ביום אחד, בתי הספר נסגרו, אבל שליחות אחרת התחילה – שליחות בסגר, בבידוד, שליחות כאימא. זו הייתה תקופה מאתגרת ומלמדת, נדמה לי שעבור כולנו. הקשר עם חו"ל נשמר כמובן, יש אינספור 'זומים' לקהילות, והזום גם מאפשר להגיע לקבוצות קטנות ורחוקות בלי לטוס אליהן.

מתוך הקורונה הקמת מיזם חדש.

נכון. פתחתי את סדנת 'נפגשות' לילדות ולנערות סביב גיל בת מצווה: מפגש שבועי בזום, עם לימוד משותף, תוכן ואורחים. הילדות מתבקשות להביא דמויות ולראיין אותן, וזה מדהים לראות ילדה בת 11 שואלת שאלה את הרב ישראל מאיר לאו, את ישי ריבו, את מרים פרץ. יש גם מפגשים פיזיים מדי פעם. מתוך 'נפגשות' צמחה גם סדנת 'מתחדשות.' האימהות שאלו מה איתן, ופתחנו מועדון של נשים לומדות. יש פה קהילה עם משתתפות מכל רחבי העולם, מכל המגזרים, והכול באמת צמח מתוך הסגרים והבידודים בימי הקורונה. לא הייתי חולמת על דבר כזה קודם.

את עוד מגדירה את עצמך עיתונאית?

בטח. השאלה היא מה זה עיתונאי. היום, כל עיתונאי צריך להמציא את עצמו מחדש, לחשוב מה עוד הוא נותן לציבור מעבר למידע השוטף, כי האינפורמציה היבשה כבר מגיעה לציבור בלעדינו. פעם חיכו לנו כדי לשמוע מה קרה היום, אבל עכשיו המידע חופשי ולא צריך את התיווך שלנו. אז מהו תפקידו של איש התקשורת? יש כאלה שעורכים תחקירים וחופרים כדי להגיע למידע חדש, ולדעתי התפקיד החשוב הזה יישאר. עדיין יש תחקירים שמהדהדים, גם בעידן התקשורת החדשה. יש גם עיתונאים שנותנים פרשנות מצוינת, פשר, משמעות וֶהקשר למידע הרב שמתרוצץ. זה מעולה.

אני משתדלת להנכיח ברשתות עולמות תוכן שהם לכאורה ישנים יותר, עתיקים יותר. מבחינתי, ככל שהפרשנות ישנה יותר, היא יותר מעניינת עבורי. אם רבי יצחק עראמה כתב משהו בספרד לפני 600 שנה, מה זה אומר לי היום? עומק השורשים שלנו פה מסקרן אותי. ככל שהשורשים יותר חזקים, העץ הרי יותר גבוה וחזק. אז מעניין אותי לבדוק: האם טקסט בן אלפי שנים יכול לשבור את הרשת? האם דמויות חשובות מהעבר יכולות להיות פתאום ויראליות ליום אחד, נאמר ביום הפטירה שלהן? איך אפשר להזכיר אותן בבת אחת למאות אלפי אנשים? פעם אמרו שאדם הוא תבנית נוף מולדתו. היום אדם הוא תבנית נוף הפיד שלו. לכן זה נראה לי חשוב, ולא רק כיף, לחבר כך עולמות, וזה נראה לי המשך קלאסי של תפקיד העיתונאי. הרי מה עיתונאי עושה? מנסה לעניין, למצוא חידוש, להגיש את החומר לציבור בצורה הכי טעימה שיש. אז אני מנסה לעשות את זה לאוצרות התרבות שלנו.

מה הם מקורות ההשראה שלך?

החיים, הכול. חוכמות של הילדים, מיילים של קוראים, האזנה למהדורה ברדיו תוך כדי עשייה. אבל אולי בעצם ההשראה הגדולה באמת מגיעה דווקא מהיום שבו אסור לעבוד, השבת. המחשבות מקבלות אז איזו חירות, אפשר לחשוב ברצף בלי ששום 'פוש' או הודעה יפריעו. תמיד במוצאי שבת יש המון כוחות חדשים ותובנות חדשות. יש דברים שמתגלים רק כאשר מחליטים להרפות קצת מהמרוץ הבלתי פוסק.

מהם גבולות החשיפה בעידן הנוכחי?

כולנו עדיין לא יודעים. אנחנו חלק מניסוי ענק, חושבים שאנחנו משתמשים בפייסבוק או באינסטגרם ולא מבינים שהרשת הזו משתמשת בנו, שאנחנו המוצר. הכול משתנה, ברמה הציבורית וברמה האישית.

פעם הייתי רואה ויכוחי ברנז'ה סוערים ושנונים בטוויטר בשעות אחר הצהריים והערב, וממש מדמיינת מהצד השני של המסכים עשרות ילדים – ילדים של שמאלנים וימנים, דתיים וחילונים – תולים עיניים מאוכזבות בהורים המצייצים שלהם.

פעם היינו מסתכלים על פוליטיקאים מלמטה למעלה. הרמנו עיניים אל עבר מסך הטלוויזיה. היום אנחנו מסתכלים עליהם מלמעלה, תרתי משמע. הם דמויות קטנות במכשיר שאנחנו מחזיקים בידינו, מתחת לעיניים. זה שינוי מהותי שלאחרונה ראינו שאפילו המחוללים שלו – כמו צוקרברג – לא מבינים את מלוא משמעותו. ברמה האישית, קבעתי יחד עם המתנדבים כמה כללים בנוגע לתוכן שלנו: אנחנו מפיצים תוכן פעם ביום, בשבע־שמונה בבוקר, כשאנשים מתעוררים, מתחילים את היום. משתדלים להרגיל את האנשים לשעות קבועות שבהן המסרים מתקבלים, למרות שזה כאילו מיושן בעידן שבו בכל מאית שנייה אפשר לעדכן. נדמה לי שזה יוצר יציבות מסוימת. כמובן שאם אני נמצאת באירוע מרתק אני מעדכנת און־ליין, ושאם צצה לי בדיחה מטופשת באמצע היום ואני חשה צורך לגרוף קצת לייקים, אני לא תמיד מהססת. אבל נדמה לי שהשלב הבא הוא יצירת קצת סדר בבלגן. אנחנו לא צריכים היום עוד מידע, אלא כלים ואפליקציות שיעשו לנו סדר במידע. כלים שידרגו אותו, שיגידו מה פייק־ניוז ומה לא, מה מעניין אותנו ואיך לנהל את הזמן באוטוסטרדת המידע, שכבר מזמן הפכה לאינתיפאדת המידע.

האם חווית כישלון או בושה? ואם כן, מה למדת מהם?

בעידן כל כך שקוף ומיידי יש כישלונות כל הזמן. הנה, רק בשבוע החולף העלינו בטעות טקסט שעסק בפרשה של השבוע הבא, וחטפנו המון תלונות בנוסח 'מי הזיז את הפרשה שלי.' ביום אחר ציטטתי קטע מקסים על חינוך בלי לדעת מי כתב אותו, ואז במהלך היום הכותבים המקוריים, שני מורים, פנו אליי וקיבלו כמובן קרדיט נדיב. זכויות יוצרים זה עניין לא פשוט היום, זה אתגר. אני לא אקדמאית ולא מומחית, ורק לאחרונה כתבתי משהו על צדק חברתי שהוביל ל-200 מכתבי תלונה ביום, ועוד משהו על אבא של רש"י, שגרר כ-50 מיילים זועמים. יש כל הזמן טעויות, זה סימן שיש עשייה.

אבל אחד הרגעים המביכים באמת, היה דווקא רגע שנחשב להצלחה. זה רגע ששיקף לי קצת מהי עיתונות וחידד את השאלה האם אני רוצה להמשיך בה. נראה לי שהיום כבר מותר לספר עליו. זה סיפור שבאמת מסביר עד כמה המקצוע הזה הוא חמקמק ולא מוגדר, ולמה החלטתי לנסות עוד דברים. אתה יכול לעבוד על סיפור מסוים כמה שנים, אבל לקבל פתאום סיפור בשתי שניות, כמעט במקרה. אז הנה: לפני כמה שנים נפתחה מהדורת החדשות בדיווח שלי על כך שלב לבייב עוזב את הארץ לטובת מגורים בלונדון. וזה היה סיפור המעשה מאחורי הקלעים: באותו ערב קילחתי את הילדים, וממש עם הסבון והשמפו ביד, ראיתי שחברה שלי מחפשת אותי שוב ושוב בנייד. עניתי, והיא אמרה שהבן שלה סיפר בארוחת הערב שהבן של לבייב, שלומד איתו, אמר היום בבית הספר שהם עוברים השבוע ללונדון. היא העבירה את השיחה לבן שלה, ושעה לפני המהדורה מצאתי את עצמי משוחחת עם מקור בן שמונה או תשע, ממש 'גרון עמוק,' שעומד לטלטל את הכלכלה הישראלית. התבססנו על הילדון הזה, עשינו עוד כמה הצלבות, והסיפור פורסם בענק. מה המסקנה? שצריך לקיים הרבה פגישות עם מקורות? שצריך לקרוא חומרי רקע ודו"חות? אולי שצריך להקשיב לילדים בארוחת ערב? בימים שאחרי פרסום הסקופ הזה היו לי הרבה מחשבות על מה עוד אני רוצה לעשות.

את מרגישה נוח במעמד הטאלנט?

אני לא כל כך מרגישה טאלנט, כי גדלתי יחד עם העבודה בתקשורת. האמת היא שכבר מגיל שש־שבע מזהים אותי ברחוב, עוד מהתוכניות של הטלוויזיה החינוכית ומראשית ימי ערוץ 2. אנשים בני שלושים פלוס אומרים לי ברחוב 'גדלתי עלייך' ומתחילים להעלות זיכרונות מתוכניות כמו 'רואים שש שש,' 'זומביט,' 'תוסס' ו'בננה בום.' אז הפרסום עצמו זה לא משהו חדש. אולי זה דווקא עוזר לשמור על שפיות, העובדה שזה לא בא בבום.

יש הרבה דמויות שאני מעריכה, אבל אני אזכיר לסיום מקור השראה עצום עבורי: הרבי מלובביץ.' מדובר במנהיג עוצמתי שהצליח לשנות כיוון של דור שלם, והקים אחרי השואה אימפריה שמגיעה למיליוני אנשים ברחבי העולם. כששאלו אותו אם הוא רוצה ליצור חסידים הוא ענה: 'לא, אני רוצה ליצור מנהיגים.' מילת המפתח שהוא לימד את הדור שלנו היא שליחות. לא צריך להיות שליח חב"ד רשמי כדי לחיות חיי שליחות. כל אחד מאיתנו נשלח לכאן, וכל אחד צריך למלא את שליחותו. זה מיטיב לא רק עם הסביבה אלא גם איתנו. אפשר לראות את זה אצל הילדים, כשהם מקבלים תפקיד – הם פורחים, כי הם הופכים חשובים ואחראיים. אחד המשפטים של הרבי מלובביץ' שהשפיעו עליי הוא: 'אל תהיה אוהד, תהיה שחקן.' כלומר, אל תסתכל מהצד ותעודד או תקלל, או סתם תיתן פרשנות, כמו אוהד בלבד, אלא רד למגרש וקבל אחריות על הביצועים. הקבוצה היא גם שלך.

אני משתדלת ללמוד את המורשת העשירה שהוא השאיר וכל פעם מחדש מקבלת שם תזכורת לכך שהתיקון העצמי קודם לכל האידיאולוגיות והאג'נדות. זה מאוד נחמד לדבר על עוקבים ורשתות, או לריב איזה ריב פוליטי עסיסי, אבל בסוף, הסיפור הוא הנשמה שלנו; המחשבות, הדיבורים, המעשים, עד כמה אנחנו מכוונים אותם לטוב, עד כמה במלחמה התמידית בין היצר הטוב לבין היצר הרע, בכל התחומים, אנחנו מצליחים לתת פייט. הרבי מלובביץ' לא ביקש מהאדם להיות טאלנט, אלא להיות מענטש. להיות אדם שלא סתם זורם בחיים האלה, אלא צומח. בסוף, אלה הרי שאלות היסוד שכולנו מנסים לענות עליהן.

סיגל אביטן (Sigal Avitan) היא יועצת מיזוגים ורכישות, יזמת סדרתית, סופרת ומרצה, ומייסדת Business Talent. הטקסט מתוך הספר להיות טאלנט, מהדורה חדשה.