שיחת השראה עם פרופ׳ מרדכי רוטנברג

אני תלמידה במכון רוטנברג וניגשת לכתיבת שורות אלה בהתרגשות גדולה. המפגשים עם פרופ’ רוטנברג והשיעורים עם מייסדי המכון – ד”ר מיכל פכלר, פסיכולוגית קלינית ובתו של פרופ’ רוטנברג, וד”ר ברוך כהנה, פסיכולוג קליני ושותפו של פרופ’ רוטנברג לכתיבת הספר השטיבל והסטארט-אפ – העמיקו והעשירו את יכולותיי המקצועיים בכל התפקידים שאני נושאת – למדתי לזהות את המניעים, החסמים, החולשות והחוזקות של האנשים והדמויות שנמצאים איתי בחדר או בטקסט ולתת להם בדיוק את מה שהם צריכים.

פרופ' רוטנברג הוא מהפכן, הוגה, סופר (כתב 16 ספרים), ממציא, חוקר, רעיונאי, יוצר, השייך לקליבר של פילוסופים גדולים. בסיום השיחה שקיימתי איתו שאלתי, "אם לא היית פרופסור, מה היית בוחר להיות?" ענה: "זורבה היווני. הייתי מתחלף עם אנטוני קווין ועושה את זורבה היווני," איש פשוט אך מלא תשוקה. התשובה לא הפתיעה אותי כלל. הפרופסור מנסה ליישב ניגודים שבין הערכים והאידיאלים האינטלקטואליים שלו לבין המציאות הכאוטית שהאנושות חווה, ומאז 7 באוקטובר אף ביתר שאת.

הכוח שבצמצום: נסיגה מכוונת שנועדה ליצור דיאלוג והתפתחות

שעת בין ערביים בחצר שקטה. אב צעיר רוכן מאחורי בתו, אוחז בגב אופניה כשהיא לומדת לרכוב לראשונה בלי גלגלי עזר. ידיו משגיחות, נוגעות־לא־נוגעות, בזמן שהיא מדוושה בהיסוס. לפתע הוא משחרר בעדינות את אחיזתו. הילדה מתנדנדת לרגע, כמעט מאבדת שיווי משקל – אך אז מוצאת את הקצב, רוכבת בכוחות עצמה קדימה ופניה מאירות בגאווה. האב צועד צעד לאחור, נותר במרחק קצר ומחייך. דווקא כאשר ויתר על השליטה המלאה ואפשר לבתו מרחב להתנסות, היא הצליחה לראשונה באמת.

הרגע הפשוט הזה, של אב המשחרר ונותן אמון, ממחיש את רעיון הצמצום – הקטנת עצמנו מתוך אהבה כדי לאפשר לזולת לגדול. במקום למלא את כל הבמה, האב "מצטמצם" ומפנה מקום לבתו. זוהי תורת "הצמצום הדיאלוגי" שניסח פרופ' מרדכי רוטנברג על רגל אחת: נסיגה מכוונת שנועדה ליצור דיאלוג והתפתחות. כמו מנהל שמוותר על האגו כדי להבליט את צוותו – הצמצום ברגע הנכון מגלה דווקא את הכוח הנסתר שלו.

ֿ

פרופ' מרדכי רוטנברג, המכונה "אבי הפסיכולוגיה היהודית," הוגה מודל הפסיכולוגיה הדיאלוגית יהודית, שזיכה אותו בפרס ישראל, ואותו לומדים באוניברסיטה העברית ובמכון רוטנברג בירושלים, ובבית הספר לפסיכותרפיה 'הדיאלוגי.' רוטנברג מזמין אותנו לחשוב מחוץ לקופסה, לקבל את הסתירות בחיים ולהשתמש בהן ככלי לצמיחה.

פרופ' רוטנברג, מכיר היטב את הכוח שבוויתור והצמצום. הוא נולד ב-1932 בשלזיה (אז בגרמניה) והספיק לעלות עם משפחתו ארצה לפני השואה, מאז הוא מתגורר בירושלים. כבר כנער הצטיין בשובבות ובאומץ לב: בילדותו הוא התעמת עם ילדי הנוער ההיטלראי, במלחמת העצמאות בגיל 16 נלחם בהגנה על ירושלים, וכונה "הילד שהציל את ירושלים" במיתוס מקומי. לימים פנה לקריירה אקדמית והפך לפרופסור מוערך לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. אך יותר מכל ההישגים, היה זה האתגר האישי הכבד כאשר בנו הצעיר בעז ישראל נהרג במסגרת שירותו הצבאי, מאורע שלימד אותו את העוצמה הטמונה בהשקפת עולמו.

בשלב שבו האנושות נתקלת במגבלותיה של הפסיכולוגיה המודרנית המערבית, מביא פרופ' מרדכי רוטנברג, בן 93, גישה רעננה ומהפכנית המחברת בין עולמות הפסיכולוגיה המערבית ובין המסורת היהודית. הוא המציא ניסח ופיתח עולם מושגים שנועד להעשיר את ההבנה האנושית ולהציע דרכים חדשות לטיפול ולצמיחה רוחנית ואישית.

לשיטתו, "הפסיכולוגיה היהודית היא מודל אוניברסלי שאפשר להשתמש בו כאלטרנטיבה כקומה נוספת לפסיכולוגיה המערבית, מבלי לבטל את הישגיה. הדרוויניסטית, האינדיווידואליסטית והאגוצנטרית השולטת במערב." הפרדוקס המופלא של "הייטקיזם יהודי" הוא שככל שהאדם מוותר על האגו לטובת הדיאלוג עם האחר, הוא דווקא מצליח להיות יצירתי, חדשני ומדויק יותר – ובכך מעניק השראה גם לסביבתו וגם לעצמו.

כ"אבי הפסיכולוגיה היהודית" תוכל להרחיב מעט על השיטה?

הסקרנות שלי, והחיבור העמוק שלי למסורת היהודית, הובילו אותי לחקור כיצד עקרונות מהמסורת והקבלה יכולים להעשיר את הפסיכולוגיה המערבית ולהציע תובנות חדשות לטיפול. הכל התחיל במה שניתן לכנות 'מעשה מרכבה.' אי שם בשנות ה-60 של המאה הקודמת הייתי ברכבת בדרך מפילדלפיה לאוניברסיטה בניו יורק, ותוך כדי מחשבות חוויתי חוויה מכוננת של ממש, קול פנימי שביקש ממני לחלץ את המושג 'צמצום' מהקבלה היהודית ולהפוך אותו לכלי טיפולי ממש.

מה הכוונה במילה "לחלץ"?

הצמצום היה ידוע כמושג קבלי, ואני חילצתי אותו פרדיגמטית בהקשרים פסיכולוגיים. חילצתי, מלשון חלוץ. הבורא האינסופי צמצם את עצמו על מנת לפנות מקום לעולם ולאדם להתפתח. הצמצום, עד כמה שזה נשמע אבסורד, הוא כוח. ככל שאני מצמצם את עצמי, אני מאפשר מקום לזולת, מקום שבו שני הצדדים יכולים לצמוח, ללמוד ולהתרחב. זה בעצם החידוש של הצמצום. הוא יוצר דיאלוג.

בעולם המערבי הורגלנו לחשוב שאם אני מצטמצם, אני מתקפל, אני נחלש, נעלם. אנחנו רגילים לתפוס את המימוש העצמי כשאיפה למושלמות, אסרטיביות, ניצחון על השאר, אני מול כל העולם, אני, אני ועוד פעם אני. זה כשלעצמו מקשה על האדם ועל החברה, וזה לא חייב להיות ככה. עולם הקבלה מלמד אותנו שדווקא הצמצום הוא כלי נהדר להתרחבות. הצמצום מפנה מקום להזדמנויות חדשות, ללמידה, למפגשים כנים עם הזולת. במפגשים הללו אין: או אני או אתה, אלא יש: גם וגם, גם אני וגם אתה. יש מקום לכולם.

דווקא כאשר אתה מפנה מקום לאחר, אתה מתחזק. הצמצום מאפשר דיאלוג־הדדי צמיחה ושיתוף פעולה. צמצום הוא הדרך היחידה שבה באמת אפשר להתרחב ולהתפתח. כשאני מצטמצם, אני פותח מקום אמיתי לזולת, ומתוך זה שנינו מתרחבים ומתפתחים. זהו דיאלוג אמיתי, כזה שמאפשר תיקון אישי וחברתי. בדיוק כמו באהבה, שבה אדם מצמצם את עצמו כדי לפנות מקום לזולת. אחרת, אין דיאלוג.

דרוש אומץ כדי להמשיך לפתח גישה המציעה שילוב לא קונבנציונלי של מקורות יהודיים בפסיכולוגיה.

האומץ הגיע מתוך תחושה פנימית חזקה שצריך אלטרנטיבה לפסיכולוגיה המערבית הקלאסית. הרגשתי שהשיח היהודי־ הדיאלוגי יכול לענות על צרכים שהפסיכולוגיה הקיימת לא סיפקה. האנושות הגיעה לסוג של מבוי סתום, ולתורת הנפש הקלאסית אין מספיק מענה. הנחותיה של הפסיכולוגיה המערבית נשענות על הנחות דרוויניסטיות, אינדיווידואליסטיות והאגוצנטריות השולטת במערב. פסיכולוגיה זו מקדשת את הכניעה לסמכות העליונה – או אל פסיכולוג, זה לא באמת משנה. הנורמות החברתיות המודרניות נוקשות, שואפות לצייתנות ושמירה על הסדר הטוב על ידי כיווץ רוחו של האדם. החתירה לסדר מצד אחד, ולחופש המדומה מצד שני, מוקיעה מהחברה המערבית ציבורים גדולים בהשפעת התפיסה הדיאלקטית של מאבקיות וכוחניות וגורמת לסכסוכים בין אנשים, קהילות, דתות ומדינות, ומעצם היותה כזאת היא מעכבת את האדם ומונעת ממנו התפתחות רוחנית ואישית.

בהתחלה לא כולם הבינו את זה ולא קיבלו את זה בזרועות פתוחות. זה הרי שילוב שעלול להישמע זר ומעורר ספקנות לגבי שילוב מסורת עתיקה עם תאוריות פסיכולוגיות מודרניות. אבל האמנתי באמת שהמסורת היהודית נושאת בתוכה מפתח עמוק לריפוי הנפש האנושית. כשהתחלתי לראות שאנשים מתחברים לגישה שאני מציע ושהיא מראה תוצאות בשטח, זה נתן לי ביטחון להמשיך ולפתח את המודל הטיפולי החדש "הצמצום הדיאלוגי." פרסמתי מאמרים אקדמיים, וספרי מחקר על הגישה. חקרתי, כתבתי, ביססתי את הגישה לאט־לאט מתוך היזון בין עולמות היהדות, הטיפול, המחקר, שיקום ועוד.

עם זאת, ב-2009 קיבלת את פרס ישראל על תרומתך לביסוס הגישה.

אני מרגיש סיפוק גדול. מה שהתחיל כרעיון הפך לתנועה בעלת השפעה. יש ספרים שיש להם קהל קוראים מגוון, תוכניות לימוד, מטפלים שמיישמים את השיטה, שלומדים לראות את חייהם דרך הסיפור והדיאלוג. זה ממלא אותי בתחושה שהדרך הייתה נכונה. פרס ישראל זו הייתה נקודת ציון משמעותית. פתאום היה ברור שהגישה של הפסיכולוגיה היהודית הוכרה כחלוצית וחשובה וכבעלת תרומה משמעותית. עבורי, הפרס היה יותר מאישור – הוא סימל שאפשר לשלב חזון רוחני עם עשייה מקצועית ולהשפיע לטובה על החברה.

"חיי הם סוג של סיפור שאני כותב תוך כדי תנועה"

הגישה הו שלך עמדה למבחן אישי בצורה כואבת ביותר.

אני תמיד אומר שחיי הם סוג של סיפור שאני כותב תוך כדי תנועה. הסיפור הזה התחדד באופן טראגי כשבעז בני זכרונו לברכה נהרג בצבא. אני זוכר את הרגע המדויק שבו הכול השתנה, השנה הייתה 1988, ופתאום דפקו בדלת. כשהודיעו לי שבועז איננו, הרגשתי שהלב שלי נכבה. זו הייתה התחושה הראשונה: חלל עצום נפער בחיי, ואין לו מילוי. החלל הזה היה הדבר שהעמיד במבחן הכי עמוק את האמונה שלי ואת כל הרעיונות שלי עד אז. באותו רגע יכולתי פשוט לשקוע בייאוש, להתכנס לתוך עצמי. אבל משהו בי סירב לקבל את זה.

מה עשית עם הכאב הזה?

יצאתי למסע, הייתי חייב להבין מה קרה שם, ברגעים האחרונים של בעז. חיפשתי עדויות, סיפורים, כל פרט שיכול היה לתת לי איזשהו הסבר. באופן אירוני, דווקא חוסר הוודאות לימד אותי את השיעור החשוב ביותר: אנחנו חייבים ללמוד לחיות עם חללים ריקים, למלא אותם בתוכן חדש משלנו. הבנתי שאת הכאב אי אפשר למחוק, אבל אפשר להפוך אותו למשהו חי, משהו שנותן חיים לאחרים.

זה אילץ אותי ליישם את התיאוריה של עצמי: למצוא משמעות חדשה, לשלחן במשמעות להלחין מחדש את הסיפור ובכך לספר סיפור שיכולתי לחיות איתו. הבנתי שהכאב שלי יכול להפוך למקור של צמיחה, אם אהפוך אותו למשהו שייתן משמעות גם לאחרים. דרכו של בעז ממשיכה לחיות בכל פעם שאני או המשפחות שאני מלווה מצליחים להפוך אובדן לתקווה, כאב לכוח מניע. כך, בדרך מסוימת, בעז עדיין כאן, איתי, איתנו.

במקום לתת לשכול להשתלט עליי, החלטתי להקים את מכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית לזכר בני בעז. זה היה האופן שלי להפוך את הכאב למשמעות. זו הייתה הדרך שלי להמשיך את הסיפור של בעז, דרך ההוראה, דרך הדיאלוג, דרך העזרה לאחרים.

'"אני מקווה שבעתיד יהיה לי עבר טוב"

הפסיכולוגיה היהודית מאפשרת להתמודד עם משבר, אובדן וטראומה?

ביהדות משפט כמו 'אני מקווה שבעתיד יהיה לי עבר טוב' אינו בלתי הגיוני. אני לא מבקש לשנות את העובדות חלילה, אבל החיים הם שירה. אתה לוקח את אותם התווים ומלחין אותם מחדש עד שיוצאת מנגינה חדשה ונעימה יותר, כזאת שאפשר לחיות איתה. אני אומר 'לא המעשה עיקר אלא המעשייה' העובדות היבשות הן חשובות, אבל מה שבאמת נותן חיים הוא הסיפור שאנחנו מספרים עליהן, הלחן שאנחנו מעניקים להן.

אתה קורא לזה "ִשלְחּון."

אני אוהב להמציא מילים חדשות. שלחון זה רה־ביוגרפיה: חיבור בין המילים 'שכתוב' ו'לחן.' זו טכניקת שיקום וצמיחה שמאפשרת להפוך עובדות חיים טראומטיות לסיפור שקל יותר לחיות איתו. את העובדות לא ניתן לשנות. את הפרשנות ומציאת שורש הטוב בכל דבר ניתן ורצוי לעשות. זה הכוח של הלחנת הסיפור – מה שנראה כמשבר בלתי פתיר יכול להפוך להתחלה של סיפור חדש וטוב יותר, היכולת לקחת את המציאות ולהלחין ממנה מנגינה חדשה.

ודוגמה מעשית לכך?

נניח אדם שחווה כישלון גדול. בגישה דיאלוגית של הצמצום, הוא לא מנסה למחוק את הכישלון, אלא למצוא מה טוב בכישלון הזה. אולי הוא לימד אותו חמלה, או פתח לו הזדמנויות חדשות. ברגע שהסיפור משתנה, גם החיים משתנים. זה לא קסם, זו פסיכולוגיה עמוקה של התבוננות חיובית. הדרך היחידה באמת להתמודד עם אובדן היא לאפשר לו לקבל משמעות חדשה, לתת לו תפקיד בחיים שלך. עבורי, הזיכרון של בעז לא נשאר ריק. הוא חי בתוך ההשפעה של המכון, בתוך כל שיחה עם משפחה שכולה. האובדן נהיה מקור לכוח חיובי.

"אנו לא צריכים להיות מושלמים כדי להיות משמעותיים"

מה הוא הרעיון המושג "גמגום," כצירוף של "גם וגם."

ה'גמגום' מייצג את הרעיון שאנו לא צריכים להיות מושלמים כדי להיות משמעותיים. בפסיכולוגיה זה מוביל לגישה שבה אנו מקבלים את האדם כמות שהוא, עם כל הסתירות והסכסוכים הפנימיים. זה עוזר לנו להבין כי כל אדם הוא ייחודי, ויש בו מקום למגוון רגשות ומחשבות שכולם חלק ממנו. הגמגום בעצם מעשיר ומרחיב. ביהדות יש לכל פסוק אינספור פירושים 'שבעים פנים לתורה,' ואין נכון ולא נכון. האדם שותף ליצירה ולתיקון, והעבודה לעולם אינה מושלמת. כך גם נפש האדם 'שבעים פנים לחיים:' אין נכון ולא נכון. יש כלים, יש תיקון ויש קבלה. הגישה שלי מדגישה את הצורך להעריך את השוני בין בני אדם. בטיפול, זה מתורגם לכך שאנו פועלים לא מתוך רצון 'לתקן' את המטופל, אלא לחשוף ולעצים את הכוחות הטמונים בו. המטרה היא ליצור דיאלוג בין הצדדים השונים שבנפש, להתמודד עם סכסוכים פנימיים באופן שמאפשר גדילה והתפתחות.

אני דוגל בתזזיות מחשבתית מתמדת. אני כותב תוך כדי יצירה בלתי פוסקת של רעיונות חדשים. אני לא חושש לשנות דעותיי, להתווכח, ולהישאר פתוח לגמרי לשינוי. אמרתי פעם: "רק חמור לא משנה את דעתו." זו אולי תמצית הגישה הניהולית שלי – להיות פתוח וגמיש, להתחדש כל הזמן, ולא לפחד להיות במצב של אי־וודאות. משם מגיעה יצירה אמיתית.

ומה על ה– DNA היהודי הייחודי, להגדרתך, שמתאים לעולם ההייטק?

ההייטק מבוסס על תכונות מאוד יהודיות כמו יוזמה, סקרנות בלתי פוסקת, היכולת לחשוב 'הפוך על הפוך,' שזה מושג יסודי בחשיבה היהודית. אבל יש בזה גם סיכון, כי החשיבה המערבית שההייטק בנוי עליה יכולה להיות מאוד אגוצנטרית, ולראות רק הצלחה אישית. אני מציע גישה 'אלתר־צנטרית' שבה הדיאלוג עם האחר, עם העולם, הוא שמניע את ההצלחה.

אני חושב לדוגמה על מפתחי הייטק שעובדים על טכנולוגיה חדשה בתחום הרפואה. לכאורה, הם יכולים להרוויח הרבה כסף, אבל אם מתבוננים עמוק יותר, מבינים שיש פה מימד עמוק של נתינה. אדם יכול לעבוד ימים ולילות במעבדה, לא כי הוא אגואיסט, אלא כי הוא רוצה לשפר את החיים של אחרים. כאן טמונה הגאולה – בעבודה שאינה רק בשביל 'האני,' אלא מתוך צמצום האגו לטובת מטרה גדולה יותר.

הצמצום רלוונטי גם בניהול והייטק?

אני מאמין שהיצירתיות והיכולת לנהל הן בהחלט יתעשרו כתוצאה מ'צמצום' – לדעת לפנות מקום לאחר. אתה חייב לצמצם את עצמך כדי לאפשר לזולת להתבטא. זו גישה בסיסית בניהול. זה מאפשר דיאלוג, יצירתיות מתמדת, והמצאה מחדש. תמיד הרגשתי שאנחנו חייבים לפתח דרכים חדשות להתמודד עם אתגרי המציאות. בשנים האחרונות עסקתי בפיתוח 'הייטקיזם יהודי,' שזו דרך למצוא משמעות רוחנית בעולם הטכנולוגי של היום. אני משוכנע שאפשר וצריך להוסיף לעולם ההייטק נשמה, אחרת הוא יהפוך להרסני. זה דורש יצירתיות מתמדת, ואני ממשיך, וגם תלמידים שלי ממשיכים בכיוון זה.

נקודת המפתח, לדעתי, היא מה שאני מכנה 'גמגום יוצר.' לא מדובר בגמגום של חולשה, אלא בעמדה נפשית שמכירה שהאמת לעולם לא נמצאת בשלמותה במקום אחד בלבד. אדם יוצר הוא מי שמבין שההצלחה והכישרון לא נמצאים רק בו, אלא בצמצום הדדי – ביכולת לפנות מקום גם לרעיונות אחרים, חדשים ומאתגרים. כשיזם נתקל בבעיה קשה לפתרון, הנטייה הטבעית היא להפעיל כוח ולכבוש את הבעיה בכוח "חזק יותר." לעומת זאת, הגישה של הצמצום מציעה דווקא לצמצם את האגו, לתת מקום לקולות אחרים, לפרשנויות חלופיות. כשאתה מגמגם, אתה מאפשר לעצמך להודות שאין לך עדיין פתרון שלם. ומתוך הצמצום הזה, כמו שלימדו אותנו המקובלים והחסידים, נפתח מרחב חדש ליצירה.

לחפש את הניצוץ הרוחני בכל יצירה טכנולוגית

בדיוק, לזה קראתי 'הייטקיזם יהודי.' כלומר, למצוא את הנשמה בתוך הטכנולוגיה, להבין שההצלחה האישית חייבת להיות קשורה באופן עמוק לאחריות לזולת. זו המשמעות של הביטוי החסידי העתיק 'בכל דרכיך דעהו' – להכניס את הממד האלוהי והרוחני בכל תחומי החיים, ובמיוחד בהייטק. מי שיודע לגמגם את ה'גם וגם,' להיות גם איש רוח וגם איש טכנולוגיה, הוא שיצליח להיות אדם ייחודי ומשפיע.

סיגל אביטן (Sigal Avitan) היא יועצת מיזוגים ורכישות, יזמת סדרתית, סופרת ומרצה, ומייסדת Business Talent. הטקסט מתוך הספר להיות טאלנט, מהדורה חדשה.