שיחת השראה עם דורון אלמוג

"ואהבת לרעך כמוך"

בשיחה מרגשת מספר דורון אלמוג על הכפר שהקים בנגב – מיזם משותף של המדינה ושל עמותת עדי נגב־נחלת ערן. חברי העמותה פנו למדינה ב-2001 כשאלמוג עוד היה אלוף פיקוד דרום, והציעו להקים כפר שיקומי לכל החיים לילדים כמו בנו ערן, כדי לתת להם מענה לאחר גיל 21. הוא מאמין שצריך להניף שני דגלים בחינוך: האחד הוא דגל של מצוינות אישית ברוח "אומת הסטרטאפ," והשני הוא דגל של מצוינות חברתית.

דורון, בוא נתחיל מכור מחצבתך.

ההורים שלי נולדו בארץ תחת המנדט הבריטי והיה להם חלום אחד: להקים מדינה יהודית. ב-29 בנובמבר 1948 הם רקדו הורה, ולמחרת החלה מלחמת השחרור והם איבדו רבים מחבריהם. כל הילדות שלי רצופה סיפורים שלהם על המלחמה ועל החברים שנפלו בה. הם דיברו עליהם כאילו שהם המשיכו לחיות איתנו.

במלחמת יום הכיפורים הייתי מפקד פלוגת צנחנים, ואני אז רק בן 22. אחי ערן, שהיה צעיר ממני בשנתיים, שירת כטנקיסט, ובמשך כל הלחימה לא הפסקתי לדאוג לשלומו. בסוף המלחמה הגעתי לטלפון, ואמא שלי ענתה. 'מה עם ערן?,' שאלתי, והיא השיבה: 'ערן הלך, אין לנו ערן יותר.'

לא הייתה שבעה, לא היו לוויות, החללים נקברו רק 11 חודשים לאחר מכן. ניסיתי להתחקות אחר מה שקרה לאחי. הגעתי לטנק השרוף, דיברתי עם חיילים ששרדו. גיליתי שערן אחי נשאר מדמם בשטח שבעה ימים לאחר שנפגע מטנק סורי. הוא עף החוצה, נפגע ברגל שמאל ושכב ליד הטנק. אני מניח שהוא התחנן ובכה וצעק, אבל אף אחד לא הגיע. אנחנו אומרים 'לא משאירים פצועים בשטח'? ערן אחי נשאר מדמם בשטח. עד היום הזה מפקדיו לא הגיעו לבית הוריי.

מבחינתי, המוות של ערן אחי הוביל לאיזושהי שבועה להישאר בשירות קבע ולעשות כל מה שאני יכול כדי לא להשאיר חייל מדמם בשטח. אני לא חולק את זה עם אף אחד, ערן אחי מדמם בתוכי וימשיך כנראה עד יומי האחרון. לחמתי במאות קרבות בשירותי בצה"ל, והקרב הקשה מכולם הוא הקרב שלא לחמתי – הקרב לחילוצו של ערן אחי, שאני חולם אותו וחוזר וחולם אותו ואף פעם לא מצליח.

השכול שינה את התפיסה של הוריך בנוגע למאבק על קיומה של המדינה?

לא. ההורים שלי לא היו דתיים, אבל היה דבר אחד שקדוש מבחינתם, וזה המדינה. אני זוכר מפגש משפחתי בשבת בבוקר בבית הוריי. אני כבר מפקד חטיבת הצנחנים בשנות ה-40 לחיי, ואחי השלישי, מודי, ששירת בסיירת מטכ"ל, גר באותה תקופה באלפי מנשה. זה היה בשנת 1988, שש שנים אחרי שפינו את תושבי ימית וסיני. במהלך הארוחה שוחחנו, ואני אמרתי: 'אם אני כמפקד חטיבת הצנחנים צריך בפקודת ממשלת ישראל לפנות את מודי אחי, אני יורד מפה, אני לא חי פה.' אבא שלי קם והנחית על לחיי כזאת סטירה… 'אני לא רוצה לשמוע כאלה שטויות אצלנו בבית,' הוא אמר לי. 'זאת המדינה היחידה שלנו, אין מקום אחר, אם לא נראה לך משהו אז תשכנע, תילחם על עמדותיך, אבל כאן נולדת – כאן תחיה." זה היה המסר, שהיה די טוטאלי בחינוך שלנו. מעבר לזה היה ערן הבן שלנו, ששיקף לי ולאשתי דידי פנים אחרות של החברה במדינת ישראל. גם פה, אני ממשיך כביכול את הצוואה של אבא – אם יש משהו שלא נראה לך תילחם על עמדותיך, תילחם לשנות את המציאות.

ספר לנו על ערן.

ערן נולד ב-6 בינואר 1984, ונקרא על שם ערן אחי, עם תקווה גדולה שהוא יהיה יותר מוצלח מאיתנו. לרגע היינו שותפים לחלום ההורי על הילד כמקור גאווה בלתי נדלה, שיהיה הרבה יותר מוצלח ומוכשר ויתעלה עלינו. החלום הזה הסתיים עבורנו בגיל שמונה חודשים, עם האבחון האחרון של הפסיכולוגית להתפתחות הילד: ערן סובל מצירוף של אוטיזם ופיגור, וככל הנראה לא ידבר לעולם. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שבה שמעתי את המילה אוטיזם.

איך לכל הרוחות ממשיכים לחיות אחרי שנודע לך שלילד שלך אין שום תקווה והוא לא יגיע לשום דבר? דידי אשתי פרצה בבכי נורא, ואחר כך היו שיחות קשות בינינו על איך ממשיכים. אני חושב שזה הסתיים כשערן היה בן שנתיים וראינו אותו מחייך לראשונה. זה היה הרגע שבו עשינו מה שהפסיכולוגים קוראים לו reframing – מסגור מחדש. הרגע הזה שבו אתה מוותר על החלום הגדול שהילד שלך יהיה מושא לגאווה, ומציב לך כמטרה שהוא יהיה מאושר – שהוא יהיה אהוב, שיהיה לו טוב. זה הכול.

באיזה אופן שינה ערן את דרך המחשבה שלך?

ערן גרם לי להבין שאני יודע הרבה מאוד על צעירים עם מוטיבציה, חבר'ה ביחידות המיוחדות כמוני, אבל אני לא יודע כלום על ילדים כמוהו. הוא כביכול אמר לי: בוא אבא, תן לי יד, בוא נלך, בוא נעשה סיבוב פה במדינת ישראל, בוא תראה איך מחזיקים ילדים כמוני.

התחלנו לבקר במוסד ובעוד מוסד ובעוד מוסד. הגענו למקומות שבהם הדבר הראשון שפוגש אותך זה ריח של צואה, ואחר כך אתה רואה ילדים עם פנים מעוותים ופחד שנשקף מעיניהם, ואתה רואה עובדים מבוישים… אני ודידי חזרנו הביתה בוכים ושאלנו את עצמנו איך ממשיכים. התייעצנו עם העובדת הסוציאלית ושאלנו אם יש עוד מקומות שהיא מציעה לנו ללכת לבקר בהם, והיא אמרה: 'תלכו ליד ירושלים, יש שם מנזר. הנוצרים טובים במפגרים, אולי תשימו אותו באיזה מנזר שם.'

לא היה לו מקום הולם.

זה לא היה רק היעדר של מקום פיזי, זה לווה גם בהרבה סיפורי בושה, של אנשים שאמורים לעצב את חיינו, כמו גולדה מאיר, מי שהייתה ראש הממשלה. אנחנו הלוחמים היינו אומרים עליה ספק בצחוק ספק בקריצה – האישה עם הביצים מברזל. אחרי טבח הספורטאים הישראלים במינכן היא אמרה לנו: 'עד האחרון תהרגו בהם, את אלה ששלחו את הטרוריסטים.' אני הייתי זה שהוביל את חוליית החיסול במבצע הראשון בטריפולי.

אותה גולדה, ראש הממשלה, היא גם סבתא למאירה. אבל היא לא דיברה על מאירה אף פעם. למאירה הייתה תסמונת דאון, ומאירה התחתנה. היא גאון יחסית לערן שלנו. לאחר שגולדה נפטרה, מאירה התראיינה בעיתון 'דבר' ואמרה: 'גולדה מעולם לא ביקרה אותי, גולדה התביישה בי, גולדה אמרה לאימא לעולם לא לספר שלראש ממשלת ישראל יש נכדה מפגרת.'

גם יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח המיתולוגי, אלוף פיקוד הדרום הראשון, האיש שכתב ספרים כמו 'מסך של חול' ו'כלים שלובים' והיה מושא להערצה של הדור של ההורים שלי – התבייש. יגאל אלון היה סגן ראש הממשלה שישב ליד יצחק רבין ב-3 עד 4 ביולי 1976, כשאני טסתי לאנטבה עם חבריי והייתי החייל הראשון שנחת שם והאחרון שעזב. אבל כשקראתי את הספר של פרופ' אניטה שפירא, 'אביב חלדו,' גיליתי שהוא היה גם אבא לנורית – ילדה יפהפייה שנולדה בקיבוץ גינוסר, מבוגרת ממני בעשר שנים. נורית לא מדברת עד גיל חמש, ומשפחת אלון מקיימת דיון בשאלה מה עושים. הם מחליטים שאין מקום לנורית במשפחה, אין מקום לנורית בקיבוץ, אין מקום לנורית במדינת ישראל, ומעבירים אותה לסקוטלנד. פעם בשנה אלון טס אליה בחשאי, הוא לא מספר עליה לאף אחד.

בספר של אניטה שפירא, כאשר אלון סוף סוף מדבר עליה, הוא עושה את זה ברחמים. ברחמים, כי היא לא מילאה אחר הציפיות, היא לא עמדה בסטנדרט של האתוס של מדינת ישראל, היא לא תהיה עורכת הדין, הלוחמת, המהנדסת, הפרופסור, היא לא תהיה כלום. לכן הערך שלה הוא אפס. אם אתה לא יכול לתת למדינה היהודית משהו, אז אין לך מקום פה. אנחנו מתביישים בך, אז אנחנו נחביא אותך. אנחנו נשים אותך במוסדות עלובים שהם יותר גרועים מבתי כלא, או שנשלח אותך מעבר לים.

גם ערן שלי לא יכול היה לדבר, אבל יכולתי לשמוע אותו אומר: 'אבא, אתה יכול לעשות את אותו הדבר, לשים אותי באיזה מנזר או מעבר לים ולא לספר לאף אחד שיש לך ילד מפגר. אני לא מדבר, אני לא אתקשר לעיתונות. אני לא אתלונן עליך אף פעם, אבא. אבל אם זאת ההחלטה שלך לשים אותי מעבר לים, לקחת ממני בית חם, אבא, אימא, את אחותי ניצן, לשים אותי אצל איזו משפחה נוצרית, אז אבא, אתה לא ראוי לתואר אבא, אתה גם לא ראוי לתואר אדם.' למרות שהוא נפטר לפני 13 שנים, ערן הוא הכוח המניע אותי עד היום. הוא המורה הגדול שלי, הוא זה שלימד אותי עלינו כחברה, על החשיבות של המארג החברתי והדאגה לאחר, לחלש.

מי שחושב שהיחס הזה הוא נחלת העבר טועה. למרות שהכפר שהקמנו מלא אהבה, נקי מאוד, מטופח ואסתטי, למעלה מ-50% מההורים לא מגיעים לבקר את ילדיהם השוהים בו. הורים שמתביישים להגיד 'יש לי ילד מפגר.'

מתי היה הרגע שהחלטת שאתה פועל כדי לשנות את המציאות הקשה שאתה מתאר?

כשערן היה בן 18 ואני אז אלוף פיקוד הדרום, קיבלנו הביתה מכתב: 'דידי ודורון היקרים, ערן הגיע לגיל 18, כשיגיע לגיל 21 לא יוכל יותר להמשיך ללמוד בבית ספרנו.' חוק חינוך מיוחד מתחיל בגיל שלוש ומסתיים בגיל 21, כי החוק כביכול מניח שבגיל 21 האדם משתלב. בארצות הברית יש חוק דומה, קוראים לו 'Bloody 21' [21 הארור].

למעשה, המדינה אומרת להורים: הורים יקרים, אם המסע היה קשה עד עכשיו, מעכשיו הוא יהיה בלתי נסבל, כי מעכשיו, כמו שאנחנו אומרים בצבא, זבשכ"ם (זאת הבעיה שלכם). אם ערן אחי היה הסיבה לשירות קבע ארוך, ערן הבן היה הסיבה להחלטה לעזוב את הצבא כדי לתת מענה לחוק חינוך מיוחד – להקים כפר לילדים כמוהו, לכל החיים.

המדינה הציבה בפניך אתגר, ובניגוד לאחרים – שמקבלים את המציאות בלית ברירה, בגלל הקושי העצום הכרוך גם כך בגידול ילד עם צרכים מיוחדים – אתה החלטת לפעול. איך זה קרה?

אריאל שרון היה אז ראש הממשלה, ואני הייתי מקדיש את זמני הפנוי לכתת רגליים בין משרדי הממשלה והשרים, במאמץ לשכנע אותם שצריך להקים כפר שיקומי, שזה חיוני. ב-2002 התקבלה החלטת ממשלה ראשונה שלפיה המדינה תעמיד 100 מיליון שקל לבניית הכפר, בתנאי שהעמותה תעמיד חצי מהסכום. עוד באותו היום נפגשתי עם שר הביטחון שאול מופז וביקשתי לסיים את שירותי בצה"ל. שנה לאחר מכן השתחררתי, ומאז אני פעיל בכפר בהתנדבות שבעה ימים בשבוע. 'עדי נגב־נחלת ערן" הוא מיזם משותף בין המדינה לבין העמותה מאז החלטת הממשלה הראשונה ב-16/6/2002. יצאנו לדרך עם החלטה לפיתוח על 100 מיליון ₪ כשאני התחייבתי בשם העמותה ובשמי, להביא חצי מהכסף.

איך אתה משיג מימון?

קודם כול, אני קבצן גדול. אני עובד שבעה ימים בשבוע בהתנדבות, ולשמחתי מצליח להביא מיליונים. הצלחתי להביא את הסכומים שנדרשו, ואף יותר. יותר מ-500 מיליון שקל הושקעו ב"עדי נגב־ נחלת ערן" עד לשנת 2021 ויש בכוונתנו להשקיע עוד מאות מליונים בשנים הקרובות. יש לנו שותפות נהדרת עם ה-JNF-USA (מקביל קק"ל בארה"ב. JNF – Jewish National Fund), ותמיכה של קרנות ויהודים מאירופה, דרום אמריקה, אוסטרליה וארה"ב. אנשים מזהים זכות גדולה לתרום לכפר השיקומי שלנו. אבל האמת היא שבנינו פה מבנה מאוד מיוחד, שראוי לשכפול בארץ ובעולם. ההנחה שלנו היא זו: הם לא יכולים ללכת לשום מקום, אז נבנה להם פה מיקרו־קוסמוס שיענה על כל הצרכים שלהם. גם כך הם קופחו, קיבלו מלידה שני מאסרי עולם: גם גוף שבור, כלא לכל החיים, וגם את האילוץ לעבור למוסד עלוב, עוד כלא לכל החיים. עדי נגב־נחלת ערן מציע מודל שונה. זה לא עוד מוסד, זה מרכז קהילתי משלב.

מה זה אומר?

מעבר לעובדה שהמרכז מעניק לחוסים בו את רמת החיים הטובה ביותר, השאיפה שלנו היא לשלב את הפגועים ביותר בחברה במודל אחר, שיש מאחוריו גם מודל כלכלי – החלטנו להקים מרכזי שירותים בתחום החינוך, השיקום, הבריאות והתעסוקה לכל תושבי הנגב, ולא רק ל-140 הדיירים שבו.

שיקום לאחר פציעה או מחלה כרוך בהרבה מאמץ והוצאות, ואוכלוסיית הנגב מתקשה להגיע למתקנים הרפואיים הממוקמים במרכז הארץ. עדי נגב־נחלת ערן מוביל את החזון הזה של שיקום זמין וטוב לכל אוכלוסיית הנגב, ואנחנו מקבלים על זה תקבול מכל קופות החולים וממשרד הביטחון במקרה שמדובר בחיילים. בעדי נגב־נחלת ערן יש היום שני בתי חולים – בית חולים סיעודי ובית חולים שיקומי. יש בו מתקני שיקום כמו בריכה הידרותרפית גדולה ומתקדמת.

הדבר השני זה חינוך. יש לנו גני ילדים רגילים בתוך מרכז השיקום, שבהם אנחנו שמים דגש מיוחד על חינוך לאחריות חברתית: 'ואהבת לרעך כמוך,' לא להתעמר בילד פגוע ולא להגיד לו 'חתיכת מפגר,' אלא לעזור לו. לא להתגאות ביכולת המצוינת שלי, אלא לתת מעצמי. לעזור למי שחלש יותר. ילדים באים אלינו מכל הסביבה, מפטיש, ביטחה, רנן, מסלול, אופקים, והילדים האלה רואים יום יום ילדים מוגבלים, אנשים בכיסאות גלגלים ואנשים שנעזרים בקביים. במגרשי המשחקים הם משחקים ביחד, וזה משפיע על תפיסת העולם שלהם. זה חינוך אחר.

הדבר השלישי המשמעותי הוא שבעדי נגב־נחלת ערן יש ביקורים כמעט כל יום. עד לפני הקורונה קרוב ל-100 איש ביום כולל תיירים מארה"ב ומהעולם. זה לא מוסד סגור ומבודד. קרוב ל-10,000 איש בשנה עד הקורונה. הדבר הרביעי הוא מתנדבים: עדי נגב־נחלת ערן עוסק בהכשרה של עובדים, מטפלים ומתנדבים. כיום אנחנו מעסיקים 600 עובדים ויש עוד כ- 800 מתנדבים. קרוב ל-1400 איש שמטפלים ב-170 דיירים וכ-200 מטופלי חוץ שמגיעים אלינו לטיפולים כל יום.

בעצם הצלחת להפוך חזון חברתי – מיזם שעל פניו כרוך רק בהוצאות גבוהות ובחוסר כדאיות כלכלית למפעל משגשג מבחינה כלכלית, שתורם לא רק לחוסים בו אלא גם למדינה. בנית בית לילדים כמו ערן, ועל הדרך הענקת שירותים חיוניים לתושבי הנגב. מרשים.

אני רואה את עצמי כסטרטאפיסט החברתי שמצליח לדחוף משרדי ממשלה שונים להגשמת אותו רעיון. תפעול אפקטיבי של עדי נגב־נחלת ערן דורש לפחות חמישה משרדי ממשלה: הרווחה, הבריאות, החינוך, הכלכלה (שאחראי על הכשרת עובדים ותעסוקה) והאוצר.

כשאני בא לדבר, אני אומר להם: 'חברים יקרים, בואו נקים עוד מרכזים קהילתיים משלבים כמו עדי נגב־נחלת ערן, נבנה אחד בגליל, עוד שלושה במרכז, עוד אחד ליד אילת, כי צריך את זה.' כשיש שיתוף פעולה, אז אפשר לקבל יותר על כל שקל שהמדינה משקיעה באמצעות תכנון נכון. אם נשכפל את הדגם של מרכזים קהילתיים משלבים, זה אומר שאתה יכול לקחת מוסד קיים כמו מוסד סגור לאנשים עם מוגבלות שכלית שנמצא בחיפה, לפתוח אותו לציבור, לחזק אותו בכוח אדם רפואי וחינוכי ולהקים בו מוסדות חינוכיים כמו גן ילדים או בית ספר יסודי לשם התנדבות, תרומה וחינוך לקבלת האחר. בדרך זו אפשר להפחית את הלחץ ואת התורים בבית החולים רמב"ם ולתת טיפולים פרה־רפואיים ושיקומיים לאוכלוסיית חיפה, למשל. כך יוצרים מצב של Win-Win. זה רעיון שהוא גם נכון מבחינה מוסרית וחברתית, והוא גם כלכלי, גם מחנך, והוא בעיקר מעשי.

יש לי בעדי נגב־נחלת ערן צוות גננים המטפלים בגינות, שכולו מורכב מאנשים עם מוגבלות שאף אחד במדינת ישראל לא ספר אותם ולא העסיק אותם. המוגבלות שלהם קלה, אבל הם עובדי הכפר. הם מקבלים תלוש שכר, יש להם תנאים סוציאליים. והם עובדים מדהימים. מה היה קורה לו כל הגנים הציבוריים בכל 260 הרשויות בארץ היו מעסיקים אנשים עם מוגבלות כמו שאנחנו עושים?

עד כמה הניסיון הצבאי שלך תרם להגשמת המטרה שלך?

במידה רבה. העובדה שבאתי מהמקום המוערך של צה"ל משפיעה, כי יש לי קבלות על עשייה. אבל הדבר שהכי הכי משפיע באמת זה ביקור בעדי נגב־נחלת ערן. אני שומע את זה כל יום. אנשים אומרים לי: 'הגעתי לפה אדם אחד, אני יוצא מפה אדם אחר. קיבלתי פרופורציות, אני הולך לחבק את הילדים בבית.'

יש לנו תוכנית שיקום אסירים. קיבלנו עליה, אגב, פרס ראשון בעולם על שיקום אסירים בעבודה עם אנשים מוגבלים. אני יכול לספר על פגישה עם אסיר עולם שנידון ל-28 שנה בכלא על רצח. שאלתי אותו איך הוא מרגיש כשהוא מגיע לעדי נגב־נחלת ערן, והוא אמר: 'וואלה, אין לך מושג כמה אני אדם מאושר וחופשי. אני מדבר איתך, הם לא יכולים לדבר. אני משתין לבד, אני אוכל לבד, הם לא יכולים שום דבר לבד, הם כולם עם חיתול. הם גרמו לי להבין שאני אדם חופשי. נכון, נשפטתי על רצח, עוד מעט אני עומד להשתחרר, אבל אני אדם חופשי ומאושר יחסית אליהם, הם קיבלו עונש הרבה יותר קשה ממני.'

בכנס עסקים אתה מסוגל לעמוד ולהגיד: חבר'ה, צאו מהחליפות שלכם, יש הרבה מה לעשות, קחו את הכוח הזה ותתחילו להזיז עניינים?

אני לא רוצה להיות המטיף, אני לא חושב שזו הדרך להשיג תוצאות, כי זה יוצר אנטגוניזם בצד השני – האדם מסתגר והוא לא פנוי להקשיב לך. אם אתה רוצה להניע אנשים לפעולה, אז לסיפור האישי יש משקל גדול מאוד. אם אתה בא רק עם רעיון, עם פילוסופיה של שילוב, של זכויות אדם, זה לא ילך. כשאתה בא עם הסיפור האישי ומוכן לפעול למענו זה דבר מהותי. וגם האופן, אופן ההצגה שלו, הוא לא צריך להיות מטיפני. לא.

אני עובר בין חברות, מזמינים אותי המון להרצאות, גם לפורומים של עסקים, ותמיד יש קבוצה שמושפעת יותר וכאלה שמושפעים פחות, ויש כאלה שאני לא מצליח להגיע אליהם כי הם לא רוצים, הם לא רוצים. זה לא ייאמן, אני יכול לספר לך על אנשים מיליארדרים במדינת ישראל שלא רוצים לשמוע אותי, לא רוצים להיפגש איתי. אני יכול לקבל טלפון מהמזכירה: 'אין לו עניין לפגוש אותך. הוא שמע כבר, הוא'… יש גם כאלה. זו בחירה שלהם, אני בחרתי להקדיש את חיי לרעיון הזה של תיקון עולם, של שינוי החברה, של לעשות את החברה רגישה יותר לחלש. חברה שהיא עם פחות אגו, עם יותר אהבה, עם יותר נתינה.

סיגל אביטן (Sigal Avitan) היא יועצת מיזוגים ורכישות, יזמת סדרתית, סופרת ומרצה, ומייסדת Business Talent. הטקסט מתוך הספר להיות טאלנט, מהדורה חדשה.