חדר עבודה 3

להיות טאלנט בכל גיל

תחום הבידור והאומנות בכלל, ותחום הקולנוע הישראלי בפרט, הם שדות מוקשים עסקיים. צריך הרבה התמדה ותעוזה כדי לא לנטוש אותם בתקופות משבר – וכאלה יש כל כך הרבה. האחים אדרי הם מודל של שותפים לחיים שבמשך עשרות שנים עשו את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב ולא פזלו לצדדים. משה אדרי ממשיך להגשים בגדול את החלומות שלו ושל אחיו, ובדרך משפיע על ענף שלם במשק ומשמר עבור כולנו ארכיונים של תרבות.

1. לא לחשוש להיכנס בדלת הקדמית לתעשייה מבוססת.
2. מידת ההצלחה בעסקים היא כמידת האהבה שיש לכם כלפי

מה שבחרתם לעשות.

• הצלחה לא מתרחשת מעצמה, חייבים להשקות ולהשקיע מדי יום.
• בלי סיכונים גדולים לא יגיעו הצלחות גדולות.
• להקפיד בבחירת שותפים עסקיים כמו בבחירת שותפים לחיים.
• שווה להזיז הצידה את כל הפחדים ולהתגבר על הקשיים, גם

כשהשוק תחרותי וביקורתי ביותר.

• מי שאמר שעסקים לא עושים עם משפחה טועה ובגדול.
• לא כל דבר נמדד בתמורה הכספית שלו, ולפעמים דווקא

המהלכים הלא רווחיים יקפיצו אתכם קדימה.

הפיכת משבר להזדמנות: קלישאה (?) שכדאי לאמץ

הסיפור של האחים לאון ז"ל ומשה אדרי מכונן. אין קושי שלא נתקלו בו בדרך להקמת האימפריה שלהם, אבל הם לא נכנעו ללחצים, להרמות גבה או למוקשים. איש לא עצר אותם. כשהסתיימה השיחה עם משה, שאלתי אותו למה הוא לא מרצה בכנסים, במכללות ובבתי ספר. "יש לך כל כך הרבה מה ללמד," אמרתי, "הסיפור שלכם מעורר השראה וכדאי שיישמע כמה שיותר." הוא השיב באופן שהבהיר לי שמדובר במשהו אישי ומורכב הרבה יותר מההסבר שסיפק, אבל אז נכנסה המזכירה שלו לחדר, מסמנת שהפגישה הסתיימה. הספקתי לקבל הבטחה שאחרי שהספר יצא לאור, הוא יעלה על במה כדי לתרום כמה שרק יוכל מהניסיון ומהתובנות שהפיק לאורך השנים, וקבענו להיפגש שוב. חשבתי שבפגישה הבאה אשתף אותו בתהליך עם לקוח שהזכיר לי אותו.

זה היה מנהל של חברה גדולה שהצטרף לסוכנות שלי ממש בימיה הראשונים. פגישת העבודה הראשונה שלנו עסקה בכתיבת הנאום שלו לעובדים לקראת מהלך עסקי משמעותי. בפגישה הראשונה שלנו, הוא אמר כי הוא יכול להסתפק בשליחת מכתב וכי לדעתו יש משקל רב לגנטיקה ולחינוך שקיבלנו בבית: "אני קיבלתי חינוך יקי, שזה בגדול אומר לדבר כמה שפחות, ואם אפשר אז בכלל לא".

עניתי לו בכנות שאני לא מזלזלת כלל ביכולות מולדות, וסיפרתי לו שבקיץ הקודם, פגשתי את ג'ון צ'יימברס, נשיא סיסקו העולמית; החמאתי לו על ההופעה המרשימה בפני קהל רב ושאלתי אותו אם הוא משקיע זמן לקראת הופעות. "בוודאי", הוא ענה, "כל הופעה פומבית שלי מקדמת את האינטרסים של סיסקו ולכן כל הנאומים שלי מצולמים, ופעם בחודש אני יושב עם המקבילה שלך בניו יורק ועובר על כל החומרים, לומד מהטעויות, מלטש וממשיך הלאה."

אחרי ששיתפתי אותו במפגש הזה התנגדותו פחתה מעט, אבל הרגשתי שהוא עדיין חושש. הוספתי עוד מספר דוגמאות לאנשי עסקים מקומיים ובינלאומיים שהבינו כבר לפני זמן רב את חשיבות המעבר אל קדמת הבמה, הצגתי בפניו מחקרים שתומכים בעניין, ולבסוף הוא השתכנע והתחלנו לעבוד.

זה לא היה פשוט, ואף שלקח את המשימה ברצינות, הסתגר בכל פעם שאמרתי שהוא צריך לחשוף עוד טיפה, שהקהל שבע ועייף מפירוטכניקות ומליטושים ומשווע לאמת. לאחר כמה פגישות איתרנו את האג'נדה שלו וגיבשנו one-liner – שורת חזון מנצחת. כתבנו הרצאה והתחלנו בחזרות. במהלכן, בכל פעם שהרגיש נבוך, הוא השליך את הנייר על השולחן ושאג, "למה אני צריך את זה? יש לי דברים דחופים יותר לעשות." אתם בוודאי מכירים את זה. מבוכה אצל אנשים חזקים לרוב באה לידי ביטוי בתקיפות.

ואז הגיעה העת, והוא עלה לבמה כדי לדבר.

הוא התרגש מאוד. פתאום נחשפו ביישנות חיננית וענווה. הטונים הנחושים הפכו לצלילים רכים ועגולים. הוא הודה לעובדיו ולמנהליו, בירך את השותפים החדשים, דיבר בתשוקה על התוכניות שלו ועל הסיבה למיזוג והעביר מסר מרגיע לעובדים. הוא דיבר על האחריות שיש להם כארגון לעתידה של החברה הישראלית, והסביר להם שהדרך שבה הם מנהלים יחסים עם מתחרים, שותפים, עובדים ולקוחות חשופה לעין כול. "מתבוננים בנו כל הזמן", הוא אמר, "אני מבקש מכם להקפיד על יחסים הוגנים ומניבים לשני הצדדים." הוא דיבר על ההתמודדות הקשה בשוק תחרותי שמשתנה בקצב מסחרר, על המתחרים הנחושים, ואז סיפר סיפור אישי: כשהיה נער, העסקים של אביו נחלשו, והמתחרים שלו לא פספסו את ההזדמנות לנגוס מהם נתחים. מה שהם לא ידעו, הוא שהסיבה להיחלשות הייתה שאבא שלו חלה במחלה ארורה. דממה השתררה באולם. כך הוא סיכם את נאומו: "כולנו יודעים שהמשפחה היא הכוח המניע שבלעדיו קשה להתקיים, ומשפחה יש לכולם, גם למתחרים האקטיביים ביותר שלנו. אז בכל בוקר, כשאנחנו יוצאים מהבית לכבוש עוד יעד ולהביס עוד מתחרה, חשוב שנזכור להוריד את הרגל מהגז בזמן, להקשיב, לשמוע את מה שלא אומרים, לא להתעלם מאותות מצוקה, כי אין לנו מושג עם אילו בעיות מתמודדים המתחרים שלנו ומאיזה בית הם יצאו בבוקר".

האיש המופנם והמרוחק הזה, חשף פן אישי וריגש את כולם. כשהוא ירד מהבמה, העובדים והשותפים ניגשו אליו, פרגנו לו ולחצו לו את היד בחום. ראיתי שהוא נהנה מזה.

זמן קצר לאחר החשיפה הזאת הוא דהר קדימה והתחיל לפרסם מאמרים שמדברים על תחרות הוגנת. הוא משתתף בפאנלים ובכנסים חשובים ומדבר על מחקרים עולמיים שמראים ששיתופי פעולה בין מתחרים מביאים לצמיחה של שני הצדדים. חשיפת הפצע הכואב שהוא סחב מנעוריו הפכה למנוע שלו. הוא נעשה נגיש יותר. אנשים מתייעצים איתו ובאים אליו עם רעיונות. הוא נהנה מהשיח עם יזמים צעירים ועם סטודנטים. לימים הוא סיפר לי שתפיסת העולם שגיבש לאורך השנים נועדה לשמש כחסם בפני מה שפחד ממנו כל כך – חשיפה בפני קהל. הפחד הזה הרחיק אותו ממה שהיה זקוק לו יותר מכול.

חלק מכם ודאי חושבים שיש מנהלים שמעדיפים להישאר מתחת לרדאר. זה נכון, יש כאלה. 2.2%. דנ"א של מנהל הוא דנ"א של אדם שחשוב לו להוביל ולהשפיע. יזמים ומנהלים הם סוג של יוצרים, רוקסטארים שרוצים להדביק את כולם בביטים של הלב שלהם. ואתם יודעים מה? גם אם לא, אין היום פריבילגיה לשום אדם שמשפיע באופן כזה או אחר על אחרים לשמור על המעמד שלו מבלי שתפיסת עולמו, ערכיו ואישיותו יהיו שקופים לעובדיו ולקהל לקוחותיו. כשהשם של המנהל מזוהה עם הארגון ולהיפך, כולם מתנהלים ביתר אחריות.

הפגישה הנוספת עם אדרי לא התקיימה כי הקורונה הגיעה ועצרה הכול. כמעט הכול.

כשהחלו ההגבלות והסגרים במרץ 2020, התעוררתי לבוקר שבו כל שיחות הטלפון בישרו על ביטולים. כך בוטל כנס כלכליסט בניו יורק, שעבורו אימנתי נואמים ומרצים מהמגזר העסקי, השקת ספרו של שמעון שבס, "חבר," שאמורה הייתה להתקיים ב-17 במרץ בוטלה גם היא מהרגע להרגע, ההופעה שכתבתי עבור אורנה בנאי "את זה לא תמצאו בגוגל" הוקפאה, וכן ההרצאות שלי, שתואמו חודשים מראש. כך גם תוכנית הרדיו של יונה ויזנטל ושלי בגלי צה"ל. גם צאתו לאור של הספר הזה התעכבה מעל לשנה.

נכון, יכולתי לבכות על מר גורלי, להתרעם ולהוכיח בשער את ההנהגה ואת הלקוחות, אבל בחרתי לעצור, להתכנס, לנשום, ולחשוב היכן ההזדמנות שלי בתוך כל הכאוס הזה. ידעתי שמתוך השקט וקבלת גזירת המגפה והסגר שבא בעקבותיה יעלו התשובות.

אחרי שלושה שבועות שבהם הפלאתי בבישולים ובעלייה מדודה במשקל, התיישבתי לכתוב. היה לי ברור שהכתיבה תציף רעיונות, פתרונות ויוזמות חדשות, וכך היה. בתוך זמן קצר הבנתי שהמיקרופון באולפני גל"צ חסר לי מאוד, אז הקמתי אולפן קטן בבית והתחלתי להקליט את הפודקאסט "מדברים על בושה בלי בושה," ומתוך כתיבת השורות הרבות צף ועלה גם רומן חדש "ליידי צ'יל" (שיפורסם במרץ 2022 בהוצאת מודן). אני יודעת היטב שחלקכם רואים ב"הפיכת משבר להזדמנות" קלישאה שחוקה או תובנה ניו אייג'ית נאיבית, אבל גם הציניקנים ביותר יסכימו איתי שהאפשרות ההפוכה עדיפה הרבה פחות. המציאות מציעה לנו הרבה יותר הזדמנויות כשאנחנו לא מסתגרים ומתגוננים.

בואו נדבר רגע על חרדת קהל

חרדת קהל היא תופעה רווחת המעסיקה מטפלים רבים מאסכולות שונות. כולם מנסים לאתר את מקור החרדה, משמעותה ותפקידה בחיי היומיום. התפיסה הפופולרית שקוראת לכולנו לרכוש כריזמה ולהפוך ל"חיות במה" עברה מהעולם. לכל אחד יש סגנון ייחודי משלו, ועם הסגנון הזה הוא צריך להופיע. אל תדקלמו, אל תעתיקו, אל תיצמדו לחוקים לא רלוונטיים.

אם אתה ביישן, עלה לבמה עם התכונה הנפלאה הזאת. בביישנות יש קסם גדול. יש אפילו מחקר שקובע שאדם מסמיק מייצר אמון מיידי וקרבה. תרגיש נוח עם זה שלא נוח לך להיות חשוף. אין טבעי מזה.

יש לכם חרדת קהל? יופי, רוב האנושות מרגישה כמוכם. הפחד מ"פשלה" מול קהל חי, נושם וקצר רוח הוא מוצדק ולא כדאי להתעלם ממנו. אבל הכי חשוב לטפל במהות, בתוכן הדברים, להיות אתם וללכת אחרי הלב באומץ.

מה הפתרון המהיר והטוב ביותר לחרדת קהל? צניעות!

צניעות, כן, כן, היא המפתח להופעה מוצלחת מול קהל. בואו נסתכל על החרדה הזאת מנקודת מבט מעט שונה; ככל שתתמקדו באופן שבו אתם נראים, נשמעים ונתפסים, כך תגבר החרדה ותחליש אתכם, ולכן אני מציעה להפסיק להיות מרוכזים בעצמכם ולהפנות את כל תשומת הלב שלכם לקהל. והרי סיבת ההופעה שלכם על במה או מול מצלמה היא הצגת נושא חדש והעברת ידע לקהל המאזינים, אז אולי כדאי שתתמקדו בו, בקהל, ולא בעצמכם?

להתמקד בקהל זה לנסח טקסט ברור, נגיש, מעניין ומרגש. כדאי שיהיו בו דוגמאות וסיפורים מעניינים, ואז יש לבצע חזרות, להתכונן, לשנן, לדייק ושוב לעשות חזרות. תנו לקהל שלכם סיבה טובה להקשיב לכם. הוא פינה עבורכם את הזמן שלו. תשקיעו בו. וכשתעלו לבמה, תסתכלו על האנשים, תקשיבו למה שהם לא אומרים, ותוכלו להבחין באוצרות.

שימו לב אם הקהל מבין את מה שאתם אומרים. יש בקהל אנשים שזזים באי נוחות בכיסא או מסיטים מבט לצדדים? זה אומר שכדאי שתסבירו שוב. אני אשתמש בטיפ של פרופ' אריאלי בעניין חשיבות הסיכום ואסכם: ככל שתהיו עסוקים ברווח של הקהל ממה שיש לכם להגיד לו ופחות מרוכזים באופן שבו אתם נראים ונשמעים, או בכמה לקוחות תרוויחו מההרצאה שלכם, כך תתרחקו מחרדת הקהל ותתקרבו למעמד הטאלנט המשפיע.

רוצים לעמוד על במה ולסחוף את הקהל שמולכם?

הכנתי רשימה של הצעות:

1. רוצו בבוקר – אנדורפינים, רוז׳ בלחיים, זרימת דם, חמצן ומיקוד הם דבר נפלא.

2. תהיו יפים. הכי יפים שלכם.

3. מי שאומר לכם "תרגישו בנוח על הבמה" מדבר שטויות, מה שנכון לומר הוא "תרגישו בנוח עם זה שלא נוח לכם על הבמה."

4. ותרו על מצגת, ואם אתם מתעקשים, הימנעו משימוש בטקסטים והשתמשו במספרים, במוזיקה, בתמונות או בווידיאו.

5. הביאו את הפורטה שלכם, את החוזקות שלכם, שלוש פעמים במהלך ההרצאה. אם לא מצאתם כאלה – חזרו לעבוד. אתם עוד לא מוכנים להרצאה משלכם.

6. בנו את ההרצאה שלכם נכון. כמו שלהצגה, לסרט או להופעה יש מבנה, כך בהרצאה – אנשים זוכרים את השיא ואת הסוף. כהנמן קיבל על זה נובל.

7. האג׳נדה מדויקת והסיפור משעמם? קחו תסריטאי שיכתוב יחד אתכם את הסיפור שיעביר את המסר החשוב שלכם.

8. ערכו חזרות מול הילדים שלכם. אם הם משתעממים זה לא טוב. הם נהנים? יופי, אפשר להמשיך. הרצו בפני החברים הקרובים שלכם. הם חנפנים? החליפו חברים. 9. לפעמים שורה אחת לא במקום הורסת את החוויה כולה. אתם יודעים איזו שורה זאת ובטח גם מרגישים אותה. אל תתעצלו. עבדו על זה שוב, עד שזה יעבוד.

10. תנשמו.

11.עליתם לבמה? הסתכלו על הקהל שלכם, חייכו אליו, ספרו לו משהו מרגש או מצחיק שהוא לא חלק מההרצאה.

12. אתם לא מצחיקים? אל תנסו.

13. ההרצאה הסתיימה. הקהל נהנה? יופי, תהיה לכם עוד אחת. אין לכם עוד אחת? חזרו לעבוד.

14. סיימתם את ההרצאה ושאלו אתכם מאיפה החולצה? סעיף 2 עבר בהצלחה.

15. סיימתם את ההרצאה ושאלו מתי הבאה? יופי. התחילו לפרסם את עצמכם.

ודבר אחד אחרון, צפו בכמה שיותר הרצאות, קראו את הנאומים החשובים בהיסטוריה: נאומו של סטיב ג'ובס באוניברסיטת פרינסטון, "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג. את "האדם בזירה" של הנשיא תאודור רוזוולט כבר קראתם. לכו להרצאות. של חיים שפירא למשל. מעבר לזה שתלמדו ותרחיבו אופקים, לא תבזבזו זמן בשיחות סרק ותצמצמו צפייה בחדשות. מעבר לכל אלה, תוכלו לדייק את הסגנון שלכם ולדעת איך לרתק את הקהל.

ביקורת

גם אם לא תבקשו, יהיו רבים שימהרו לתת אותה. כשעבדתי עם המוזיקאי אבנר חודורוב, חבר להקת משינה, על המופע האישי שלו, הוא סיפר לי שלא זכורה לו הופעה אחת של הלהקה שאחריה לא ניגש אליו מישהו עם הצעה, המלצה או ביקורת, וככה זה כבר 30 שנה. ומדובר בלהקה הוותיקה בישראל, שכל הופעה שלה היא Sold Out.

לאנשים תמיד יהיה מה להגיד. ואגב, אני בטוחה שהאנשים הביקורתיים האלה באים ממקום טוב ויש להם רצון כן ואמיתי לעזור ולשפר, אבל עליכם לסמוך על עצמכם. אם ירדתם מהבמה והרגשתם טוב עם עצמכם, זה אומר שהכול בסדר. ניגשים אליכם עם הצעות לשיפור? תקשיבו, תהיו אדיבים, תחייכו, אל תפסלו אף אחד, ותנשמו. שמעתי פעם את הילרי קלינטון ובהזדמנות אחרת גם את ביל קלינטון מעניקים מניסיונם המלצה נהדרת: take criticism seriously, but not personally.

סיגל אביטן (Sigal Avitan) היא יועצת מיזוגים ורכישות, יזמת סדרתית, סופרת ומרצה, ומייסדת Business Talent. הטקסט מתוך הספר להיות טאלנט, מהדורה חדשה.