חדר העבודה 1

למי קראת מלפפון חמוץ?

פרופ' דן אריאלי פרץ את חומות האקדמיה, נתן מקום של כבוד לתקשורת ישירה עם הקהל הרחב, זנח את הגרפים והמצגות הדידקטיות וכבש את לב כולנו. הוא המשיך לדהור קדימה למרות שלאורך השנים הומטרו עליו קיתונות של ביקורת מהמועדון הסגור של אנשי האקדמיה. מבקריו של אריאלי טענו לא פעם שהוא מתייחס לאקדמיה כאל מפעל לקידום עצמי, והוא עצמו אף הודה שבעירוב שיצר בין מחקר למסחר נעשו גם טעויות – אפילו בוטות – ואלה אילצו אותו להתפתל ולהתנצל.

1. להתבונן אל מעבר למובן מאליו.
2. לשחרר קיבעונות ולהמשיך קדימה למרות הביקורת.
3. בהרצאות: להאיר את הקהל ולהקשיב לתגובות שלו.
4. לעיתים כדאי לוותר על מצגת.
5. לא להסתתר מאחורי הפודיום.
6. להמחיש כל נושא עם דוגמה או שתיים על מנת להקל את

הבנת הנושא ולהימנע מקללת הידע.

• להשתמש במעברים על הבמה כסימן למעבר לנושא הבא.
• סיפרתם בדיחה? תנו לאנשים זמן לצחוק.
• לעולם לא לוותר על סיכום!

במרץ, בלי פחד ובלי בושה

ובמילים אחרות, מה אכפת לך מה יגידו? החשש מ"מה יגידו" מכוון אותנו לפעול על פי מה שמצופה מאיתנו, על סמך "מה שמקובל," ופחות לפי מה שאנו רוצים באמת. בגללו אנחנו מפגינים פחות יצירתיות, נרתעים מביצוע שינויים מרחיקי לכת ונמצאים במערכות יחסים, מקצועיות ואישיות, שיש בהן ריחוק והחמצה יותר מאשר קרבה.

את השפעת הבושה והחשש מ"מה יגידו" אני חוקרת כבר שנים ארוכות. כולם בתקשורת אהבו את המיזם החדשני והשאפתני של גדי ושלי. גדי עמד בחזית, מול המצלמה, ואני ביימתי את השידורים ופיקחתי על צוות של מפיקים, צלמים ועורכים שעבדו מסביב לשעון. הייתי שקועה בעשייה, עד שביום אחד נאלצתי לעצור הכול – לפטר עובדים, להחזיר מכוניות לחברת הליסינג, להזדכות על המשרדים המעוצבים ששכרתי ולהגיע להסדר עם הבנק. ידעתי שפריצות דרך דורשות משאבים עצומים ושקיים סיכון רב בפיתוח מוצר שמקדים את זמנו (אזכיר כאן לקוראים שהתועלת של השידורים החיים באינטרנט הובנה בעוצמה רק עם פרוץ מגפת הקורונה, 14 שנים אחרי הקמת פרסקאסט), אבל לא ידעתי עד כמה.

כשסיפרתי לשיאן האקזיטים, ד"ר יוסי ורדי, על המיזם ועל ההפסדים העצומים שצברתי, הוא אמר שאין לו ספק שזמן רב לפני שקיבלתי את שיחת הטלפון הגורלית ממנהל הכספים כבר הבנתי שייקח זמן רב עד שאנשים ישלמו מספיק עבור שירות חדשני כל כך שיעילותו טרם הוכחה. הוא כמובן צדק. את השיחה סיכם בעדינות: 90" אחוז מהסטרטאפיסטים יודעים בדיוק מתי מגיע הזמן לעצור, אבל הם לא מסוגלים לוותר על החלום ובעיקר פוחדים לצאת אידיוטים." לא יכולתי שלא להסכים איתו. שנים התפרנסתי מלמרק תדמיות, ולא יכולתי להרשות לעצמי כישלון פומבי. הדברים של ורדי הדהדו בראשי והיו נדבך נוסף בחקירה האינטנסיבית שלי על השפעת הבושה והמחשבה "מה יגידו" על קבלת החלטות בקרב יזמים ומנהלים. אספתי רשימות, מסקנות ותובנות והתיישבתי לכתוב ספר עיון, כזה שמסביר כיצד מתגברים על הבושה בעסקים. ספר הפוך מכל ספרי ההעצמה; ספר שידבר על הכישלון, על הדחייה, על ההקרבה; ספר שאין בו שום דבר מתוק או פנטסטי, אבל שהקריאה בו תטלטל את הקורא ותגרום לו להעיף את הבושה מחייו. אחרי קרוב ל-100 עמודים כתובים, קצת יותר משליש מהספר שתכננתי, התקשרתי לעורכת הספרות עדנה שבתאי וקבעתי איתה פגישה.

היא ישבה מולי והתחילה לקרוא את כתב היד. אני ישבתי שותקת, מתוחה. מעניין מה היא תגיד, מעולם לא כתבתי ספר. היא קראה עמוד אחר עמוד, ואז קמה, סגרה את קובץ הדפים ואמרה: "זה נושא חשוב מאין כמוהו, סיגל. כולם צריכים להעיף את ה׳מה יגידו׳ המגוחך הזה מהחיים שלהם, לא רק המנהלים שלך. שבי לכתוב רומן, תני לאנשים דמויות וסיפורים שיוכלו להזדהות איתם"… הסתכלתי עליה ואמרתי, "נעים מאוד, סיגל אביטן, יזמית, יועצת אסטרטגית, לא נורה אפרון ולא אלזה מורנטה… עדיין לא, בכל אופן"… עדנה לא ממש התחברה להומור שלי. היא פתחה את הדלת ואמרה, "גם הן לא ידעו את מה שגילו אחר כך, חבל על הזמן, לכי הביתה ותתחילי לכתוב עוד היום".

בספר הזה מצויים יסודותיו של ספר העיון שנכתב אז, ובאשר לרומן, שמעתי לעצתה של עדנה. הוא יצא בהוצאת מודן במאי 2018 ולשמחתי זכה להצלחה רבה. קראתי לו "חשומה," מילה במרוקאית – השפה היחידה בעולם שמאגדת לתוך שתי הברות משמעויות רבות כל כך של חשש מ"מה יגידו" ושל בושה – רגש שהתברר לי שהוא הציר המרכזי שסביבו נע כדור הארץ. אנשים חוששים להתפטר גם כשרע להם בתפקיד, לא מחליפים מקצוע אף שבליבם בוערת תשוקה לעיסוק חדש, לא סוגרים עסק גוסס, ובאופן כללי, פשוט לא עושים את הצעד הבא. הכול בגלל הבושה. גברים ונשים כאחד מסתירים גירושים, קשיים כלכליים או עקרּות. פגשתי נשים שלא אוכלות בציבור כי הן מתביישות, שוחחתי עם אישה מוכה ומושפלת בידי בעלה שלא מתלוננת, לא מפחד לחייה או לחיי ילדיה, אלא מפחד מה יגידו… מה שריתק אותי כשיצאתי לחקור את הכניעה שלנו לרגשות ולפחדים הללו, היה העובדה שלא משנה מה המעמד שלנו, כמה אנו מרוויחים, איך אנחנו נראים, מאיזה מוצא אנחנו או מה למדנו באוניברסיטה, אצל כל מי שפגשתי נתקלתי באותו דבר: כולם הסכימו בגללם לוותר על החופש לבחור במה שנכון להם.

הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו מגדיר את זה נהדר, הוא מכנה את הכוחות השולטים בנו "אדריכלי פיקוח." הפכנו לצייתנים כי כל אחד מאיתנו מקים פירמה של אדריכלי פיקוח עבור חייו. אצל חלק מדובר בחבר׳ה מהצבא, אחרים מתחשבים בדעתם של עמיתים לעבודה, ויש מי שחוששים ממוצא פי הוריהם, השכנים או בן הזוג, והרשימה עוד ארוכה.

אבל איפה בעצם הכול התחיל? למה אנחנו כל הזמן דופקים חשבון? למה האומץ שלנו להיות מי שאנחנו מוגבל כל כך?

החוקר והפסיכולוג האמריקאי ג׳ון ברדשאו כתב ספר שלצערי לא תורגם לעברית: Healing the Shame That Binds You (בתרגום חופשי: לרפא את הבושה שכובלת אותך). לטענתו מקור הבושה הוא בילדות שלנו, בחינוך. הוא אפילו מגדיר זאת כטראומה.

אני קוראת לזה תיאוריית הקטשופ: דמיינו ילד שמשפריץ קטשופ על השמלה של אחותו בעת בילוי משפחתי בסביבת אנשים זרים. איך לדעתכם ההורים שלו יעירו לו? אחד ההורים יתקרב אליו ויגיד לו בתקיפות אבל בשקט, "מתוק שלי, זה מאוד לא נעים לאחותך, תתנצל בבקשה וגש לעזור לה להתנקות". אבל, אם אותו תעלול היה מתרחש אצלם בבית, באין רואים, קרוב לוודאי שהצעקות היו מחלצות את הפקק בדרך השלום.

כילדים, אנחנו מבינים שההורים שלנו, האנשים הגדולים והחכמים האלה, משתנים כשמסתכלים עליהם, גם כשזה בא על חשבוננו, ואנו תוהים: איך זה יכול להיות? הרי כלום לא חשוב לאימא ולאבא כמוני. וזה, חברים יקרים, הפרדוקס הגדול של האהבה.

ושם, ברגעים הקטנים האלה בילדות, אנחנו לומדים לכבד פחות את מה שאנחנו מרגישים ויותר את מה שאנשים אחרים מצפים מאיתנו, ועם התובנה הזאת אנחנו גדלים וצועדים במסלולי הקריירה, בדרכי היחסים ובמשעולי היצירה והתשוקה. עוד לפני שלמדנו לדבר כבר הבנו שכשאנחנו חשופים לסביבה אנחנו צריכים להשתנות. אז פלא שרובנו עוטים מסכות כשאנו מרגישים חשופים? מפליא שאין לנו אומץ לבצע שינוי בחיים שעלול להזמין ביקורת? האם זה מתמיה שלרובנו יש פחד קהל? כמה מכם יושבים עכשיו בבית ואומרים לעצמכם, "הלוואי שהיה לי האומץ לזוז קדימה, לשנות את מסלול חיי ולהשתנות בעצמי"? אולי עכשיו, כשאתם מבינים היכן הכול התחיל, תצליחו להשתלט על החרדה. זכרו, לא משנה מה מסלול הקריירה שבחרתם, אם אתם רוצים להתקדם, אתם חייבים לחזק את "שריר ההשתנות" שלכם ולסלק את החרדה ממה שאומרים עליכם כמה שיותר מהר.

אני יודעת שגלגלי המחשבה שלכם נעים עכשיו במהירות כפולה – ובצדק, הרי לביקורת יש משמעות; היא מעניקה תוקף ליכולות ולמעמד שלנו; היא משפרת את ההישגים שלנו; היא הופכת אותנו לטובים יותר. אתם צודקים. כלומר, כמעט צודקים. כדי להמחיש את כוונתי, אני רוצה לספר לכם את הסיפור של הזמרת נגה ארז, כפי שסיפרה אותו לדנה פרנק בפודקאסט שיר אחד (כאן 11). בתיכון היא הייתה זמרת בינונית מינוס, אבל החלום שלה היה להתקבל ללהקה צבאית. היא ניגשה לבחינות, ולדבריה נבחנו איתה אנשים מוכשרים ממנה בהרבה. להפתעתה היא התקבלה, ואז התחילו הספקות; היא החלה לשאול את עצמה שאלות: אם היא זמרת טובה כל כך, בדיוק כמו האחרים שניגשו איתה לבחינות, למה היא מרגישה בינונית כל כך?

לאחר שנת השירות הראשונה שלה, קיבלה ארז את התשובה. באחת השבתות, כשנשארה לתורנות שמירה בבסיס, היא התפלחה למשרדי מדור ההפקות של הלהקות הצבאיות וחיפשה את התיק האישי שלה. חיפשה ומצאה. על הדף היה כתוב "זמרת בינונית, שמחה לחייל." היא לא התעצבנה לגלות שהיא התקבלה ללהקה צבאית בעיקר בגלל היופי שלה, להיפך – היא שמחה לדעת שההערכה העצמית שלה מדויקת.

ולא, היא לא פרשה מהתחום. נהפוך הוא – היא נעשתה חדורת אמביציה ונחושה הרבה יותר. היא החליטה לעבוד קשה כדי להיות זמרת טובה באמת: נרשמה ללימודי מוזיקה, למדה להלחין והתאמנה שעות בנגינה על פסנתר. היא רצתה לפרוץ מעל ומעבר לגבולות היכולות הבסיסיות שלה והבינה את הכוח שבהתמדה. היא חרקה שיניים, היה לה קשה, אבל היא הפכה לזמרת הישראלית המצליחה בעולם, והיחידה שהתארחה בתוכנית הלילה של ג׳ימי קימל.

ארז לא נתנה לביקורת העצמית והחיצונית למנוע ממנה לפעול בתחום שבער בה לעסוק בו – המוזיקה. היא הבינה שבניגוד לכוכבים שהגיחו זוהרים מבטן אימם, היא, כדי לממש את התשוקה שלה, צריכה לעבוד קשה. מאוד קשה.

כמה מביניכם יכולים לעצור כעת את הקריאה בספר ולשבת לכתוב על הפעמים שבהן רציתם מאוד להשיג דבר מה אבל התקפלתם ב"לא" הראשון? מי שמזהה את עצמו כאחד שכל קושי זורק אותו לדבר הבא, כדאי שידע כבר עכשיו שכישלון או סירוב אין פירושם היעדר הצלחה. הם לא מצביעים על כך שאתם לא במקום הנכון; הם רק עוד שיעור בדרך.

ושלא תבינו לא נכון, ברור לי שזה מפחיד. ואגלה לכם עוד משהו: למרות היותי יזמית מגיל 21, גם אני פוחדת, אבל בעיניי מפחיד יותר להיתקע במקום שלא טוב לי או להימנע מללכת אחר התשוקה שלי רק בגלל החשש. הפחד מכישלון ומ"מה יגידו" קיים תמיד, והבושה תרים ראש בכל פעם שנרצה לפרוץ קדימה.

אז איך בכל זאת זזים? אני רוצה להציע כמה פתרונות:

זוכרים את ההמלצה שעולה מהמחקר של פיליפה לאלי בנוגע לאימון המוח ולהפנמת הרגלים חדשים? כתבתי על כך בשיעור הראשון. ובכן, אם תקפידו במשך קצת יותר מחודשיים לפעול בנחישות ובהתמדה אל מול כוחם המסרס של הבושה והחשש מ"מה יגידו," תפרצו קדימה ביתר קלות. לכן, בראש ובראשונה עליכם להיות מודעים לקיומו של הפחד הזה ולהשפעה שלו עליכם. זה כשלעצמו ימזער את הנוכחות שלו בחייכם.

בכל פעם שאתם נתקפים חרדה בעקבות שינוי מתוכנן, עליכם להתייחס אליה כאל הזדמנות: להפוך את החרדה להתרגשות ולהשתמש בה כדי להתקדם. אני למדתי לזהות שכשאני פוחדת, אני כנראה נמצאת מחוץ לאזור הנוחות שלי, וכשאני מחוץ לאזור הנוחות שלי, אני בטח עושה משהו חדש, ולעשות משהו חדש זה כל כך מרגש… הרבה יותר מאשר לרצות את הסביבה.

תרגלו ביצוע דברים שמביך אתכם לעשות בציבור. מתביישים לרקוד? הכניסו ליומן יציאה שבועית למועדון. אני מכירה מישהי שכדי להתמודד עם הבושה ועם החרדה החברתית שלה הולכת פעם בשבוע לקריוקי. מביך אותה בטירוף לשיר ליד אנשים זרים, אבל היא מתאמנת על הנאה בלי החשש מ"מה יגידו."

בחרו בחוכמה את היועצים שלכם, וברחו מהאנשים שחשוב לכם לרצות (לא לתמיד, רק לצורך העניין). אתם יודעים טוב מאוד את מי חשוב לכם לרצות. היו אמיצים.

הימנעו מהפעולה האוטומטית של הרמת טלפון מיד עם קבלת החלטה. זהו מנגנון הגנה שנועד להרחיק אתכם מהביצוע. בינינו, בדרך כלל אנחנו לא באמת רוצים פידבק, מה שאנחנו מבקשים זה אישור, תעודת ביטוח. במקום זאת שבו לעבוד. כתבו תוכנית.

שננו את הדברים הבאים:

העולם החדש מאפשר לכל אחד ואחת מכם להמציא את עצמכם מחדש. אסור לתת לחסמים ולחשש מ"מה יגידו" להישאר אפילו עוד רגע אחד בתוככם. אתם צריכים לבעוט אותם החוצה בכל הכוח, הרחק ככל האפשר. הם לא משרתים אתכם, הם קוברים לכם את התוכניות לעתיד, את האפשרות לחסל את המשכנתא, את הזכות הבלעדית להגשמה וליצירתיות. חוץ מזה, הזמן שלנו בעולם הזה קצר מכדי לחשוב כל הזמן מה יגידו. ואם יגידו? שיגידו..

למזלנו, אנחנו לא נתונים בתחרות. את מה שיש לכם להגיד, יש בוודאי לעוד שלושה אנשים בעולם ואולי אפילו ל-30 או ל-300. אבל את הגוון שלכם – יש רק לכם. נדיבותו של מנוע החיפוש גוגל עוזרת לכולנו להיות ידענים גדולים, אבל אל תטעו, את מה שיש לכם במרתף הנפש לא תמצאו שם.

כמו כן, ההתייחסות שלנו אל עצמנו כטאלנטים היא צעד חשוב בדרך להתפתחות אישית. היא מצביעה על הכרה בערך העצמי, על רצינות ועל רצון לחולל שינוי. אבל רגע לפני שאתם צוללים אל התהליך, אני מבקשת להתעכב על ארבעה היבטים מהותיים. ראשית, עליכם להבין שמדובר בתהליך שבמהלכו תתקדמו ותשתפרו, אך חשוב שלא תמדדו את עצמכם ביחס למרואיינים בספר הזה, אלא ביחס לעצמכם בלבד. שאלו את עצמכם לאורך נקודות בדרך איפה הייתם כשהתחלתם ואיפה אתם היום. יש להתקדם בצעדים מדודים אל היעד שהצבתם לעצמכם ולא להיבהל מרגרסיות – זה חלק מהעניין. צמיחה תתאפשר רק כאשר תשליכו את סרגל המדידה. יצירתיות במיטבה מגיחה מתוך התבוננות פנימה ולא החוצה. "מי שמביט החוצה חולם", אמר קרל יונג, "מי שמביט פנימה – מתעורר".

שנית: נדיבות. נכון, הקדשנו לנושא פרק שלם, אך אני מבקשת להדגיש שוב: נדיבות חשובה לשגשוג של כל אדם ושל כל עסק או ארגון. נדיבות מעלה לנו את הביטחון העצמי. כדאי לכם לנסות את זה. בפעם הבאה שאתם יוצאים לפגישה, החליפו את דפוס החשיבה שלכם. שאלו את עצמכם מה אתם יכולים לתת מעצמכם לאדם שאתם פוגשים או לארגון שאותו הוא מייצג במקום לתכנן מהלכים שמטרתם מסתכמת בתועלת האישית שלכם. שאלי את עצמך: איך אני יכולה לעזור? התענייני, אבל באמת, לא כטקטיקה. נדיבות היא תכונה בעלת שריר גמיש; ככל שתשתמשו בה יותר, כך היא תתרחב ותתפתח. היא תהפוך אתכם למנהיגים. נדיבות ממקמת אותנו על דרך המלך להשפעה וליצירה.

שלישית: יש לשמור על יד רפויה, מושג ששאלתי מעולם הקולנוע כשלמדתי בימוי דוקומנטרי והוספתי לשולחן העבודה שלי. לפני שיוצאים לצלם סרט דוקומנטרי מבצעים תחקיר, בוחרים מרואיינים ולוקיישנים ואפילו קובעים את המסקנות. אבל הסרטים הטובים באמת, אלה שאנחנו מרגישים שהאמת פורצת מתוכם, הם דווקא אלה שהשתנו תוך כדי צילום; אלה שהבמאים שלהם השכילו לחרוג מהתוכנית שנקבעה כשראו שהמציאות בשטח מובילה אותם לסיפור חדש או לנקודת מבט שונה. יד רפויה, אם כן, היא יד שיודעת להשתנות ולהסתגל.

בעידן הפוסט־קורונה, העולם העסקי מתמודד עם תנאי שוק המשתנים במהירות. כל העסקים וכל הארגונים – פרטיים וממשלתיים – אולצו להסתגל במחי יד למציאות שונה לחלוטין מזו המוכרת. העניין הוא שבמצב שכזה רבים נכנסים לחרדה ומאגרפים את כף היד במקום להרפות אותה. הם רוצים לשלוט בכול, לרדת לפרטים הקטנים, לתעד ולדווח, במקום לנשום עמוק ולחפש הזדמנויות בתמונה הכללית.

רביעית: עלינו להימצא בתהליך של למידה מתמדת. מדוע חשוב ללמוד כל הזמן? חשיפה לרעיונות חדשים משיבה לנו את יצר הסקרנות. היא מחזירה אותנו למקום של צניעות, מזכירה לנו שלא הכול אנחנו יודעים ומאפשרת לנו לבקש עזרה מאחרים. היוהרה והנחרצות מובילות לביטול של דעות או רעיונות של העובדים או העמיתים שלנו. הן גורמות לנו להתחפר במקום ולהתגונן במקום להתקשר לאיש מקצוע שיכול לסייע לנו.

סיגל אביטן (Sigal Avitan) היא יועצת מיזוגים ורכישות, יזמת סדרתית, סופרת ומרצה, ומייסדת Business Talent. הטקסט מתוך הספר להיות טאלנט, מהדורה חדשה.