המעבר אל המשימה, מה עושים עם האור אחרי שההצלחה הגיעה
אחרי מהלך גדול, אקזיט, הנפקה, פרישה או מכירה, מגיעה שאלה שרוב האנשים אינם מוכנים לה. לא מה עושים עם הכסף, אלא מה עושים עם האור. במה ישקיע אדם את המוניטין שצבר, את הקשרים שבנה ואת הזמן שהתפנה לו. כשאני פוגשת אדם בנקודה הזאת אני שואלת אותו איזה דבר רק הוא יכול לבנות עכשיו, בזכות השילוב הנדיר שברשותו.
למה זה מתחיל בגוף ולא ברעיון
אדם שיושב לכתוב את חזון חייו בזמן שמערכת העצבים שלו עדיין רצה על הדופמין של העסקה כותב אג׳נדה שנולדה במצגת, כזו שתתחלף בעוד חודש. לכן הפעולה הראשונה היא גופנית, ורק אחריה באה הכתיבה. אני קוראת לשלב הזה תרפיה של מלט ולבנים. לבנות שולחן או קיר, לעבוד בגינה, לכייר כלי חרס, לאפות לחם, לעשות דבר קטן וממשי בידיים, שאינו מבקש מצגת, שווי, קהל או כותרת, ומחזיר את האדם אל היחס הפשוט ביותר בין פעולה לתוצאה. בשנת 1928, בשיאה של קריירה פוליטית סוערת, נרשם וינסטון צ׳רצ׳יל (Churchill) כחבר מן המניין באיגוד פועלי הבניין הבריטי המאוחד ועורר בכך לעג בפרלמנט. באחוזתו הכפרית הוא בנה חומות, הניח לבנים וערבב מלט, ולאיש שניהל אימפריה זו הייתה אסטרטגיית הישרדות.
איפה נמצאת המשימה
היא נמצאת תמיד בהצטלבות של שלושה דברים, הפצע הספציפי, המתנה הספציפית, והדבר שהעולם צריך דווקא מהאדם הזה. המעבר מתחיל במקום שבו משהו כאב, חסר, נתקע או הושפל, וזה מידע ולא רגש. במקום שבו כאב לך רכשת ידע שלאחרים אין. אדם שגדל בפריפריה ולא נחשף למנועי הצמיחה של המרכז יודע איך נראית תקרה סמויה, ויודע לזהות דלת סגורה עוד לפני שאחרים מבחינים שיש שם דלת. מי שספג בילדותו ביקורת חריפה יודע מה משפט אחד של אב יכול לעשות למערכת קבלת ההחלטות של מנהל בן 50. הידיעות האלה הן נכסים, ובלי המעבר הן נשארות כאב פרטי. בעולם העסקי אנחנו רגילים למדוד את יתרונותינו לפי הנכסים הגלויים, הון, קשרים, מותג ונגישות לשוק, ואחרי הצלחה גדולה נוסף עליהם נכס נוסף, הפצע שעבר עיבוד.
הנוסחה
פצע ספציפי, קהל ספציפי, כלי פעולה ספציפי, השפעה מדידה. המעבר אל המשימה הוא הפעולה האסטרטגית שהופכת את הכאב למפה, את המפה לפלטפורמה ואת הפלטפורמה למעשה, ספר, קרן, תוכנית חונכות, מרכז הכשרה או תנועה. כולנו מכירים את המחזות המביכים שבהם אנשי ציבור, מנהלים או בעלי הון מאמצים לפתע אג׳נדה שנראית כאילו נולדה במצגת, יום אחד הם מחוברים לפריפריה, יום אחר לחינוך ויום אחר לאקלים. הקהל חכם והוא מזהה זיוף ממרחק, ורק אג׳נדה שבאה מקרקעית הנפש נושאת חיים שלמים.
את הכתיבה הזאת עושים אחרי שהגוף חזר לקצב, בדרך כלל לא לפני שחלפו שלושה חודשים מהחתימה. אחרי הצלחה גדולה השאלה מה אוכל להרשות לעצמי קטנה מדי. השאלה הגדולה היא איזה דבר רק אני יכול לבנות עכשיו, בזכות השילוב הנדיר שברשותי של ידע, אמצעים ויכולת ביצוע. מיתוג אישי אמיתי מתחיל בשאלה על מה האדם מוכן לעמוד גם כשאיש אינו מוחא כפיים.