תאוריית הקטשופ. יש דבר כזה.
ת את הפקק בדרך השלום.
עוד לפני שלמדנו לדבר , אנחנו לומדים שכשאנחנו חשופים לסביבה , אנחנו צריכים להשתנות… אז פלא שרובנו עם פחד קהל?
כמה מכם חושבים אלף פעמים לפני שהם מעלים תמונה לפייסבוק? כותבים פוסט? שלא לדבר על להחליף מקצוע או ללמוד משהו שממש בא לכם ללמוד?, אבל אתם חוששים מביקורת, תוקעים את החיים שלכם , את היצירה שלכם , את התשוקה שלכם , רק בגלל שאתם מחכים לאישור של הסביבה? כמה מכם יושבים עכשיו בבית, חולמים לחשוף את הידע שלכם, לעמוד בפרזנטציה בביטחון, לנהל ישיבה באופן כזה שאף אחד לא יפריע לכם? כמה? ושלא תבינו לא נכון , ברור לי שזה מפחיד, גם לי מתייבש הפה והדופק עולה כשנדלקות המצלמות, אבל חרדה כזאת שבאה מתוך הפחד מלפשל מול קהל חי, היא טבעית, אז איך אני מתמודדת איתה? אחד, מתכוננת כמו שצריך ושתיים , למדתי שכשאני פוחדת אני כנראה מחוץ לאזור הנוחות שלי וכשאני מחוץ לאזור הנוחות שלי, אני כנראה עושה משהו חדש ולעשות משהו חדש זה מרגש הרבה יותר מלרצות את הסביבה. אז להפסיד את כל זה בגלל הפחד מביקורת? לא חבל?
ואתם יודעים למה היום זה חבל פי כמה? כי בעולם החדש, זה שנפרס בפנינו בכל בוקר, בטח ובטח בתקופת ההאצה שהקורונה הביאה עלינו, זה שמאפשר לכל אחד ואחת מאיתנו להמציא את עצמו מחדש, אסור להשאיר אותה, את הבושה, את ה"מה יגידו" אפילו לא עוד רגע אחד בתוכנו. אנחנו צריכים לבעוט בה בכל הכח והכי רחוק, היא לא משרתת אותנו, היא קוברת לנו את העתיד, את האפשרות לחסל את המשכנתא, את הזכות הבלעדית שלנו להגשמה . הגשמה שלנו, לא של הסביבה, גם אם לסביבה קוראים אבא אמא, או להיפך… חוץ מזה הזמן שלנו בעולם הזה קצר מידי בשביל לחשוב כל הזמן "מה יגידו?" ואם יגידו… שיגידו.
