שימו את עצמכם בקדמת הבמה
היום אני רוצה להעביר כמה מסרים על למה חשוב שמנהלים יעמדו על במה דרך סיפור של אחד הלקוחות בסטודיו שלי.
לפני שידעתי במי מדובר הוזמנתי לפגישה עם סמנכ"ל של חברת טכנולוגיה ועם העוזרת האישית של המנכ"ל על מנת לקבל בריף לפני שאני פוגשת את המנכ"ל בכבודו ובעצמו.
הבריף שנתנו לי לפני הפגישה היה כזה – מדובר באיש מכונס, מרוכז ומגובש, אל תנסי לשנות לו תפיסות עולם, הוא קצר מאוד וקחי בחשבון שמבחינתו חשיפה מעל 3 אנשים עוברת לסגן שלו. כששאלתי אז למה בעצם הזמנתם אותי, נאמר לי שבעוד פחות מחודש לא תהיה לו ברירה והוא יצטרך לעמוד על הבמה ולנאום.
הגעתי למשרד שלו, פגשתי איש צנום ושקט, הצגתי את עצמי ומייד ניגשתי לעניין. איך אתה רוצה שנתחיל? שאלתי והוא ענה, את מבזבזת את הזמן היקר שלך, אל תדאגי את התשלום תקבלי בזמן אבל אני ממש לא מרגיש שאני צריך מיתוג אישי ובטח שלא לעמוד על במות ולנאום. אוקי עניתי, רק לפני שאני הולכת, תן לי להסביר לך משהו:
בצד השני של העולם, מנהלים של חברות בקנה המידה של החברה שלך, כבר הבינו את חשיבות החשיפה האישית שלהם לארגון בראשו הם עומדים. מה שמעניין אותם זה להצמיח את החברה, להרוויח יותר ולהקדים את המתחרים שלהם, תאמין לי שבזה הם בדיוק כמוך, רק שהם מבינים שהיום כבר לא ניתן להשיג את כל אלה בלי שהם, האג'נדה שלהם ועולם הערכים שלהם שקופים וחשופים לציבור, אז הם רוכשים כלים שלא מביישים שחקנים מהשורה הראשונה.
ברור שאני מבין את זה, אבל מה את רוצה ממני? שאעמוד על במה כמו איזה נרקסיסט ואספר לאומה כמה אני מוצלח? זה טיפשי ומגלומני, אני יודע שזה הטרנד עכשיו, אבל צריך לאהוב את זה אחרת זה לא תורם כלום.
זה מה שאתה חושב על אילון מאסק או ג'ף בזוס כשהם עולים על במה, מתראיינים או מצלמים סרט? שהם טיפשים ומגלומנים? שאלתי.
נו באמת? מה את משווה? הוא שאל ואני שמחתי על שההתנגדות שלו הוחלפה בהתעניינות, אז נתתי לו הרצאה קטנה, ידעתי שאחריה הוא לא יוכל לסרב לי: .
יש אנשים שנולדו להיות טאלנטים וכשהם עולים על במה נראה כאילו קל להם שם. אבל זה ממש לא ככה. מאחורי הקלעים הם עובדים קשה כדי לשדר את הביטחון הזה. הם שוכרים יועצים ומאמנים אישיים, הם משכללים את כישורי הרטוריקה שלהם, נעזרים בכותבי נאומים. הם נראים כאילו הם זוהרים מעצמם וזה בגלל שהם עובדים בזה ממש כמו שהם עובדים עבור החברה שלהם.
זה מעניין, הוא אמר, אבל לדעתי יש משקל לגנטיקה וגם לחינוך שהאנשים האלה קיבלו בבית. אני קיבלתי חינוך יקי שזה בגדול אומר לדבר כמה שפחות.ואם אפשר אז בכלל.
אני ממש לא מזלזלת ביכולות מולדות. בקיץ הקודם פגשתי כאן בארץ את ג'ון צ'יימברס נשיא סיסקו והחמאתי לו על הנאום וכדי לקבל אינפורמציה על כמה הוא משקיע בזה החמאתי לו ואמרתי- אתה בין האנשים היחידים שלא זקוקים לשירותים שלי, הוא שאל מה את עושה ואחרי שעניתי הוא אמר, לא לא יקירתי, אני עובד עם המקבילה שלך. כל הנאומים שלי מצולמים ופעם בחודש אני יושב איתה, עובר על כל החומרים, לומד מהטעויות, מלטש וממשיך הלאה..
ובאותה הזדמנות הוא גם אמר לי שהוא ממש ישמח אם כל המנהלים של סיסקו במדינות השונות יתחילו להשקיע בזה, כי זה בפירוש משפיע על גרף ההכנסות.
אגב, בזוס מספר שכשהזמין את הלקוחות של אמזון לדרג את המוצרים של החברה, הוא הפך אותם לחלק מהעסק שלו. הוא גרם לזה שהלקוחות שלו ירגישו שותפים שלו. הוא פנה אליהם באופן אישי, לא על ידי פרזנטור. הוא עצמו דיבר איתם והגיב להם ישירות, הוא חלק איתם את הרעיונות שלו והוא אומר בכל הזדמנות שחלק גדול מההצלחה שלו נזקף לזכות המהלך הזה.
תחשוב על זה שבכל מקום בו הוא מופיע הוא מפרסם את אמזון, מבלי לדבר על אמזון.
דוגמה נוספת? שאלתי
הוא נראה משתוקק לעוד נתונים -סטיב ג'ובס. איש עסקים מבריק שרצה להצליח כמו כל היזמים שאנחנו מכירים- למעט הבדל אחד קטן ובעצם ענק- הוא לא מכר מוצר, הוא מכר תפיסת עולם, הוא הצליח להפוך את הלקוחות שלו- לקהל שבוי שלו. הוא סיפר להם בלי פחד על החלומות שלו ולא היסס, למרות הביקורת, לדבר גם על הכישלונות שלו. האפיל האניגמטי שלו עד היום מוכר את המוצרים של אפל. וורן באפט מצא לעצמו משרה של מורה כדי ללמוד באופן מעשי איך לעמוד בפני קהל כשהבין כמה העניין קריטי לקידום העסקים שלו..
ואז התחלנו לעבוד…זה לא היה פשוט למרות שהוא לקח את המשימה ברצינות והסתגר בכל פעם שדרשתי שיוציא עוד קצת מעצמו- אנחנו לא שם, אמרתי לו, אין כאן נשמה, צריך לחפש עוד טיפה ואחרי זמן מה, איתרנו את אג'נדה שלו. כתבנו יחד את הנאום, הטקסט ישב עליו בול, ממש כמו טקסטיל, (אגב המילה טקסט לקוחה מהמילה טקסטיל וממש כמו בגד, אנחנו צריכים להרגיש נוח וטבעי עם הטקסטים שלנו. ) התחלנו בחזרות. במהלכן בכל פעם שהרגיש נבוך, זרק את הנייר על השולחן ושאג- למה אני צריך את זה, יש לי דברים דחופים יותר לעשות. אתם בטח מכירים את זה.. מבוכה אצל אנשים חזקים לרוב באה לידי ביטוי בתקיפות.
ואז הגיע היום, הוא עלה לבמה לדבר.
הוא התרגש. הוא מאוד התרגש. פתאום נחשפה ביישנות חיננית וענווה. הטונים הנחושים שלו קבלו צלילים רכים ועגולים. הוא הודה לעובדים שלו ולמנהלים שלו, בירך את השותפים החדשים, התנצל בפני אשתו ובנותיו על שהוא לא נמצא מספיק בבית, דיבר בתשוקה על התכניות שלו ועל הסיבה למיזוג, העביר מסר מרגיע לעובדים , דיבר על האחריות שיש להם כארגון על עתידה של החברה הישראלית. הסביר להם שהדרך בה הם מנהלים יחסים עם מתחרים, שותפים ,עובדים ולקוחות- חשופה. מתבוננים בנו כל הזמן, הוא אמר, אני מבקש מכם להקפיד ביחסים הוגנים ומניבים לשני הצדדים, הוא דיבר על ההתמודדות הקשה בשוק תחרותי שמשתנה בקצב מסחרר, על המתחרים הנחושים ואז הוא סיפר סיפור אישי, היתה דממה באולם-כשהיה נער, העסקים של אבא שלו נחלשו מאוד והמתחרים שלו לא פספסו את ההזדמנות לנגוס ממנו נתחים שלמים מבלי להסס. מה שהם לא ידעו אז, זה שהעסקים של אבא שלו נחלשו, כי חלה במחלה הארורה. והוא סיכם את הנאום בזה, הוא אמר בקול נמוך-כולנו יודעים שהמשפחה היא הכח המניע, בלעדיו קשה להתקיים ומשפחה יש לכולם, גם למתחרים האקטיביים ביותר שלנו, אז בכל בוקר, כשאנחנו יוצאים מהבית לכבוש עוד יעד ולהביס עוד מתחרה, חשוב שנזכור להוריד את הרגל מהגז בזמן, כי אין לנו מושג עם אלו בעיות מתמודדים המתחרים שלנו ומאיזה בית הם יצאו בבוקר.
פתאום האיש המרוחק הזה, חשף פן אישי וריגש את כולם. כשהוא ירד מהבמה, העובדים והשותפים ניגשו אליו, פרגנו לו, לחצו לו את היד בחום, ראיתי שהוא נהנה מזה.
מעט זמן אחרי החשיפה הזאת , בתום התהליך איתי, הוא דהר קדימה והתחיל לפרסם מאמרים שמדברים על תחרות הוגנת, משתתף בפאנלים ובכנסים חשובים ומדבר על מחקרים מכל העולם על ששיתופי פעולה בין מתחרים יוצרים צמיחה לשני הצדדים, פתאום הפצע הכואב שהוא סחב מנעוריו הפך למנוע שלו, הוא התראיין באמצעי התקשורת, נפתחה לו דלת להרצאות בארץ ובעולם, הוא הפך לנגיש יותר, אנשים מתייעצים איתו, באים אליו עם רעיונות, הוא נהנה מהשיח עם יזמים צעירים וסטודנטים, מקבל הצעות להיות דירקטור בחברות מובילות.. כן כן, הם מגיעים אליו, לא הוא אליהם.
לימים הוא סיפר לי שתפיסת העולם שגיבש לאורך השנים נבנתה על ידו רק כדי לשמש חסם בפני מה שפחד ממנו כל כך, חשיפה בפני קהל. והפחד הזה הרחיק אותו ממה שהיה זקוק לו הכי הרבה. ..
• המילה טקסט לקוחה מהמילה טקסטיל וממש כמו בגד, אנחנו צריכים להרגיש נוח וטבעי עם הטקסטים שלנו.
• אני מניחה שחלק מכם חושבים שיש מנהלים שמעדיפים להישאר מתחת לרדאר. זה נכון, יש כאלה, 2.2 אחוז מהם. דנ"א של מנהל הוא דנ"א של אדם שחשוב לו להוביל וחשוב לו להשפיע.
יזמים ומנהלים הם סוג של יוצרים, רוק סטארים שרוצים להדביק את כולם בביטים של הלב שלהם ואתם יודעים מה? גם אם לא. אין היום פריבלגיה לאף אדם בכיר שמשפיע על אנשים לשמור על המעמד שלו בלי שתפיסת העולם שלו, הערכים שלו והאישיות שלו יהיו שקופים לעובדים וללקוחות. כשהשם של המנהל מזוהה עם הארגון ולהיפך, כולם מתנהלים ביתר אחריות.
• תאודור רוזוולט נשיאה ה-26 של ארצות הברית אמר כבר ב-1901 ואני מצטטת: "לא המבקר חשוב וגם לא זה המצביע על מעידת החזקים או על האופן שבו ניתן היה לעשות את הדברים טוב יותר. השבח לאדם בזירה, שפניו מכוסים באבק, זיעה ודם. זה שאינו מפסיק לשאוף, לטעות ולהחטיא שוב ושוב, משום שאין מאמץ מחוסר טעות או פן שלילי. אבל הוא שמנסה, שעושה, שיודע התלהבות, מחויבות וחתירה למטרה. הוא זה שיודע שבמקרה הטוב מחכה לו הצלחה גדולה ובמקרה הרע, אם ייכשל, לפחות עשה זאת מתוך תעוזה. כך מקומו לעולם לא יהיה לצד הנשמות הקרות, החוששות ומוגות הלב שלא ידעו מעולם ניצחון או תבוסה.
מה שמייחד את המנהלים המוכשרים שדוהרים קדימה, הוא היכולת המופלאה שלהם להסתכל לפחדים בעיניים ולראות מעבר. לקחת את הסיכון, לצורך הסיכוי והסיכוי גדול. כי מי שמתמודד עם החסמים שלו מרוויח בענק.
• אז איך אתם עושים את זה? איך מאתרים חומרים להרצאה מרתקת?
לפני שאתם יוצאים לדבר ולהתפרסם, שבו לאתר את האג'נדה שלכם, את הone LINER שלכם. עושים את זה באמצעות כתיבה..אתם תראו , זה פועל כמו קסם.
כשאנחנו יושבים לכתוב , צצים רעיונות ומחשבות, פתאום אנחנו מגלים שיש משהו שבוער בנו לשנות, משהו שתמיד היה שם. מיכאל אנג'לו אמר פעם שהוא לא מפסל, אלא חוצב באבן עד שמתגלה הפסל. זה בדיוק מה שקורה בתהליך הזה. משהו שיושב בפנים המון זמן ולא העזתם לחשוף מאלף סיבות- בושה, פחד, מה יגידו, וכו' פתאום יוצא החוצה והאנשים שישמעו אתכם יגלו בכם צד חדש ויהפכו למקדמי המטרות שלכם בלי שתבקשו. אתם תראו שאחרי שכתבתם את המניפסט שלכם, יבער בכם להוציא אותו לאור. ואז מתחילים לעשות חזרות ובחזרות האלה כדאי שתשמרו על הסגנון האישי שלכם, אין חשוב מזה, הקהל שלכם מזהה זיוף מקילומטרים.
• ידוע כי תקשורת היא עמוד השדרה של החברה המודרנית וללא כישורי תקשורת, היכולת להתקדם בעולם העבודה ובחיים עצמם תהיה כמעט בלתי אפשרית. דיבור בפני קהל, עמידה על במה מחוץ לחדרי הישיבות שלכם ופרסום מאמרים הם דרך התקשורת החשובה ביותר עבור כל אדם שמעוניין לקדם את המטרות שלו ועבור כל ארגון. אם זה כל כך ברור, למה לא כולם עומדים על במות ונואמים? למה אנחנו רואים שוב ושוב את אותם המנהלים שמוזמנים שוב שוב לנאום בכנסים ובהשקות נוצצות? הסיבה לכך היא שרוב בני האדם סובלים מתופעה בשם, גלוסקפיה.
גלוסופוביה – כך מוגדר הפחד מעמידה על במה ובפני קהל ומדובר בחרדה הנפוצה ביותר בעולם. יותר מפחד גבהים, מתקפת טרור, טיסה או חרדה מהמוות בכבודו ובעצמו.
איך מתמודדים? קודם כל מתכוננים. לומדים, הולכים למאמנים, קוראים ספרים, צופים בהרצאות, תהיו רציניים ותתכוננו. שתיים וזה אולי הסעיף החשוב ביותר בהתמודדות עם חרדה מכל סוג שהוא, למדתי על עצמי. למדתי שכשאני פוחדת, אני כנראה מחוץ לאזור הנוחות שלי וכשאני מחוץ לאזור הנוחות שלי, אני בטח עושה משהו חדש ולעשות משהו חדש זה מרגש… מרגש הרבה יותר מלרצות את הסביבה. אז להפסיד את כל זה בגלל הפחד מביקורת? לא חבל?
לא חבל לבזבז את האנרגיה בלבקש אישור מהסביבה? בלקושש פידבקים מכל מי שאפשר. הרי ברוב המקרים אנחנו לא באמת רוצים פידבק, מה שאנחנו באמת רוצים זה אישור. אנחנו כל כך חוששים מהתבזות פומבית, אז אנחנו מבקשים תעודת ביטוח. אנחנו כל כך עסוקים באיך מה שאנחנו עושים, לובשים, אומרים, בוחרים, נראה מבחוץ, עד שאנחנו מפסידים את מה שאנחנו רוצים באמת. ואתם יודעים מה מצחיק? כל זה קורה כשבצד השני יש אנשים שמשוועים לחדשנות ותעוזה.